שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר

תכנים דומים

10 תגובות

  1. הי עדי,
    הקטע הרגיש הזה הדהד אצלי את ההתבוננות בתנועות בעלי החיים האופיינית לספריו של וו.ג. זבאלד, אבל לפני הכל תודה על מסירת התנועה של כל החיים בין חיוּת ובין מוות, האוגדת ואוגרת ממילא בכל רגע נוקף את אבדנם העתידי, הווה ממושך שפתאום מהבהב וחדל. לעתים אנחנו שבלולים, עתים עשים, עתים מכוניות מירוץ. אפשר גם שבלולים שאיבדו את קונכייתם.

  2. שלום שועי, אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך את התנודות בין שקט ותאוצה... לפעמים אני משתאה מהיכולת הזו לעבור ממצב למצב

  3. הי עדי,
    מאוד אהבתי את הקשר שיצרת בין השבלול לבין ספירלת החיים, הדורות. את ההתבוננות והאסוציאטיבית- סובייקטיבי שלך עליו. אהבתי גם לראות מוטיבים חוזרים או הדים הקיימים גם ב"חמציצים": תיאורי זהות, אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית, היוצאים מתוך התבוננות בטבע. מוצאת חן בעני כותרת הספר, "לפעמים מאבדים אנשים"- מרגישה לי כ דה- דרמטיזציה או השלמה עם כאב של אובדן...

    1. רחל, ריגשת אותי מאוד בדברייך, ואני שמחה על ההקשר הרחב יותר שאת רואה בין הסיפור הזה והסביבה של הכתיבה שהוא שייך אליה, תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.