פה ושם  עדי שורק

קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר]

>> פורסם בספר תיירות פנים, 2006 >>

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

רשימה זו היא חלק מהשרשרת "הלינק שלא נגמר" – משחק שבו מועבר קישור מאדם אחד לשני ויוצר מעין טיול בין אתרים אישיים שונים. מסר אותו אלי נאור ואני מעבירה הלאה למיטל שרון ולאתר המשועשע והחד המשותף לה ולאיתמר שאלתיאל  הסיפור האמיתי המזעזע של"מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות".

הדרך של הקישור הנודד עד כה:

סיני גז –> עידו קינן –> אטימולוגיה עממית –> מעיין דר –> המזבלה –> יוני
ציגלר
–> יאיר יונה –> שמוליק כץ –> נדב לזר –> אורי איילון –> ד”ר אייל גרוס –> אייל ניב –> נתי יפת –> דותן –> נדב פרץ –> שחר –> דובי –> גדי אלכסנדרוביץ’ –> נמרוד אבישר –> אלעד –> תום –> נאור –> עדי שורק –> מיטל שרון

 

תכנים דומים

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.