סיפור

[סיפור לרגל הרשעת קצב]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.
"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

בסדנה ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נזמין ללכת לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך.

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.

שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.
הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

>> פורסם בגליון 5 של בלוק, אפריל 2008 ; בגרסה