סדנת כתיבה

סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים.

בעוד כשבועיים אקח חלק באירוע אמנות בשם "המקרר - אמנות מתחת האדמה" ואעביר שם מפגש של כתיבה-מונחה. זה יקרה בתוך המקרר העצום של השוק הסיטונאי לשעבר, בין עבודות אמנות שהוצבו שם. נבדוק מרקמים, סדקים, גבולות בין קיר ותמונה, נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? נקרא (מעט) ולטר בנימין, אבות ישורון ומרגריט דיראס | יום ו', 29/5 בבוקר-צהריים | ההשתתפות במפגש היא תרומה לפרוייקט "המקרר"

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו" > לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" - פרסמו בבלוג של "סיפור פשוט" רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".
מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?
ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה [...]