[סיפור קצרצר]
החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.
[הזמנה לסדנת קריאה עם לילך לחמן ומבחר ציטוטים מתוך "אולי הלב" לאמילי דיקנסון]
"קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה".
[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד.
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל.
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.
[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]
שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.
"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]
[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.
3 תגובות
כל כך יפה ומדויק ומכאיב, עדי. כאילו זה מה שאפשר לייחל למצוא: דנטה; מישהו שיוליך אותנו בשבילי התופת של הנטישה. מי שלא יכולנו חוזר אלינו בדמות אחרת, ויותר ממה שהוא מאפשר את מה שהיה בלתי אפשרי לפנים הוא נותן לאי-האפשרות צורה. האפשרות נפתחת בכל שיעורה של אי האפשרות: דנטה לא מחזיר כלום - הוא רק קורא בשמה של התופת, מגשים את האבדן בגופו; בחזרתו מן הדשא שבו הונח הוא חוזר על האבדה ומאפשר להתנסות בה שוב - ובעצם, לראשונה. מלוא שיעורו של הכאב מורחק לעתיד של החזרה, בסיפור שבו העבר כבר זוכר את העתיד והעתיד מתנבא על העבר, וההווה מתהפך ביניהם כמו גשר שומם שאינו מעביר מאומה מגדה לגדה. מִתאר מינימליסטי של עצבות.
עודד, תודה, הדברים שלך מחלצים מהסיפור דקויות שאני מאוד שמחה שניתן לחוש בהן. חששתי שהוא קצר מדי ודל. דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן... ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר.
אני מוסיפה, ברשותה של נועה צדקה, את שכתבה לי בעקבות קריאת הסיפור והתגובות, 12.6.11:
עדי בוקר טוב
אהבתי גם את התגובה של עדי לעודד
"דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן… ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר".
יש לי פה שכנה שגרה לידינו ומטפלת מאכילה הרבה חתולים ומכירה כל חתול וכל הרגל של חתול ומבחינה בין חתול זה לאחר ואיפה זה רגיל לישון
ואני פעם פעם שהייתי קטנה גם "פשוט" טיפלתי ליטפתי האכלתי
והיום אני "מספרת" את הדבר
מאכילה
אבל זה יותר
"אני מאכילה"
זה יותר
"מצאנו שלושה חתולים"
אין בי "פשוט מטפלת" , יותר גרנדיוזיות של סיפור הדבר נמצאת בי
מקווה שלרומקה (ביתה של נועה, ע.ש) בכל זאת מתאפשרת פגישה עם בלי (לא יודעת איך להגיד)
נועה