המעבר בתעלות הדמע תקין > נועה צדקה

[ספר ב-ושתי]

"אני יודעת ארבעים מילים בפולנית (אולי קצת יותר)   אני יודעת להרכיב משפט של שני מילים   הבחורה יפה   העץ ירוק   הקיר לבן"

"ארקדיוש אומר שהרצון שלי להירגע זה כמו שפיל ירצה ללבוש חליפה"

.............................................................................
ציטוט מתוך הספר "המעבר בתעלות הדמע תקין" מאת נועה צדקה
............................................................................

מחכה שהזמן יעבור   זה לא סימן לחיים שקורים בהם

ורוצלאב, 2002.

התנועה שלך בראש שולחת אותך החוצה לגשם ולכולם את נראית nice עם מחלת הנפש הדמיונית שלך

פשוט נפגעתי   אני כבר לא יודעת ממה   שאני באה ולא מציעים לשתות איתי כוס תה   שממהרים לי מול העיניים והולכים

צילום עצמי, ורוצלב, 2002.

החתול שמצאתי  אני לא בסדר   הייתי צריכה ללכת איתו לוטרינר   הייתי צריכה לחכות לוטרינר במקום לקרוא לו פוצקלה  פוצקלה   בוא אלי   פוצקלה שלי

אנחנו כבר יכולים לישון אחד ליד השני בלי להתעורר כמה פעמים באמצע הלילה

בראי בחדר אני נראית זקנה   בראי בשירותים אני מסתכלת   רוחצת פנים בסבון ושוטפת

ארקדיוש חבר שלי כבר שלוש שנים ורק פעמיים הוא ראה אותי מסתרקת מול מראה

חלום שהיה לי בארץ: חגית טסה לאמריקה   היא ואני כמעט טובעות בים

ארקדיוש אומר שהבגדים שלי נראים עלובים   ניסיתי להסביר שבאמת התחלתי לפתח גישה אנטי קפיטליסטית   שאני שונאת לקנות ולקנות ולקנות   שפעם לאנשים היה מעיל אחד לכל החיים  זוג גרביים שהיו תופרים   זוג נעליים אחד לכל החיים   בסוף קניתי קצת דברים ב H&M

מרכז קניות "ביידרונקה", ורוצלאב, 2002.

יוצא מהחדר שנהייה לסטודיו ומספר לי על הציור החדש   הוא מרגיש קצת לחוץ לשתף אותי בדברים   הוא פוחד שאם אני ישנה במיטה והוא לא הספיק לנשק אז תהייה לי   אני אהייה לי   אני אכעס ותהייה לי   הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לאמן מישהו   אבל זה קצת קורה

חלמתי שאני הורגת מאה דגים בשביל לעשות עבודת אמנות   אין לי שיקולים טובים של אקווריום ומים   אבל כמה ממשיכים לחיות מתחת למים בכל מיני גדלים וסוגים

אני בחדר עם שני אנשים ומנסה לשמוע קול אחד   ביחד עם שני אנשים אני שלושה אנשים

שיחה, ארקיוש ויוסט, רוטרדם, 2001.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.