פה ושם  עדי שורק

נער צל

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, 2013]

א.  לוּ הייתי צלם הייתי ממקמת אותו בדיוק באותו המקום, אבל מארגנת את האור סביב שייראה מלא הוד, כדי לסגנן את פארה של העליבות. לוּ הייתי צלם אחר הייתי מצלמת בשחור-לבן, לתפוס את החשש בעיניו ואת קירות הבניין החשופים. חלפתי בסמוך. באותו זמן נהגתי לטייל בשדרות ח"ן כמעט בכל יום ועברתי לידו במהירות, במדרכה הצרה, נזהרת ממכשולי בנייה – קרש, עמוד פיגום חלוד, שק חול, מסמר – ומכלבים אחרים שהעירו בכלבי את חוסר הביטחון שמתנה אותו לנבוח ולהתנפל כאילו אחז אותו שד. צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל. דבר-מה עצר אותי.

בחוץ המשכתי ללכת, למשוך ברצועה, לרגע לא להבין – מה מבהיל בעיר הזאת? בעיר הנינוחה בשמש החורפית, בשדרה הרחבה המוצלת עם הקיוסקים החייכניים שמזמינים לשבת ולשתות, שם ניתן לפעמים לשכוח את ההזנחה? מה מבהיל בעיר שמזמינה להלך בה ממקום למקום או לנסוע באופניים? שבה האנשים חמימים כל כך? שבתי הקפה מרובים ונעימים והאוכל מגוון והלילה נגיש, בעיר שבה הנשים בהיריון כל כך וילדים בכל מקום וההורים רגישים? והים, והים שכאן כל כך. נער שאסור לו להיראות עומד בקרבתי. זר-שייך. מותר לו אסור לו להיות.

מי שמותר לו כל מיני דברים על פי חוק אבל החוק בכל זאת אינו מתיר והוא יכול למצוא את עצמו במהירות בלתי-נתפשת מחוץ לחוק יודע כיצד מותר לו להביט. נער בסוף יום עבודה. גאה. בוחן בקפדנות את קו הצל. הוא מומחה לקווי צל, אבל עכשיו נתן למבטו לנדוד מעט, לתהות. רציתי לגשת אליו, או לפחות להניד ראש כאומרת שאני שמה לב, שאינני נותנת לצל שליטה, אבל כשנתקלו עיניים בעיניים הוא התקפד מחדש, נזכר עד היכן אפשר ואני, במקום לגשת, המצאתי את עצמי כצלמת ומשכתי את הכלב קרוב אלי, שלא ימשוך, וחשבתי איך הייתי מצלמת את המבט ומארגנת את האור או – לוּ הייתי משתמשת בשחור-לבן-אפור – מסדרת את צערי.

ב.

באותו זמן כבר הייתי בהיריון עם בתי, ממש בהתחלה, והלכתי הרבה ובמיוחד עם הכלב, זה שאינו יודע להתחבר עם כלבים אחרים ואינו מצליח להזיז מהם את המבט אם איננו מעוניין בחברתם (מסתבר שכך כלבים נוהגים לסמן אם אינם רוצים בקשר) ואז מתנפל בנביחות ואינו יודע להפסיק, כאילו התחבר אליהם, באופן פרדוקסלי, כמגנט. לכן נהגתי ללכת על המדרכה הצרה ולא במרכז השדרה, כדי להימנע ממפגש עם כלבים.
ובחלק אחד של המדרכה היו פיגום וקרשים ואפילו מסמר גדול שיש להיזהר ממנו ולמשוך את הכלב. ולמדתי כיצד לעזור לו להתמקד בי ולא בכלבים האחרים ונתתי לו חתיכות קטנות של אוכל כל כמה שניות, כדי שילך לצדי. ובתי היתה בבטני והריתי אותה מיד אחרי שהסתיים הדבר הזה שהתרחש בעזה. והיא באה אלי בהפריה חוץ-גופית, כלומר זה היה תהליך ביורוקרטי שנמשך כמה חודשים ולא פרץ תשוקה – אחרי או בתוך "פעולת לוחמה" – שעזר לה להגיע אלי. שהרי בישראל, בתום מה שמכונה מלחמה, הרבה נשים הרות. אז זה לא היה ככה אצלי, כלומר זה היה, אבל לא מאותן הסיבות.
והיא הגיעה אלי אחרי שראיתי תמונות של ילדים מתים עם עיניים עצומות שלוות, כמו של בני הגדול כשהוא ישן. ולא יכולתי להביט בו ישן כי ראיתי יותר מדי את הדמיון. וחמישה, כל אחד גדול בשנה או בשנתיים מהשני, מסודרים ליד ליד ליד, מכוסים שמיכה ואחד בגיל של בני ואחד תינוק והיו להם שמות בערבית ואינני זוכרת את השמות רק את ייסורי האב והבטן שלי כאבה מאוד ולמרות זאת בתי הגיעה אל בטני ושמחתי בה, וידעתי שהיא באה עם ים ועם החופש הכרוך בו וכשראיתי אותו עומד בצל נראה היה כמי ששרד, אף שידעתי שוודאי לא היה שם, ורציתי לבוא ולהגיד לו שזה מצער אותי, שזה מקומם אותי, שזה מטריף את דעתי שצריך להרגיש שרק בצל מותר לך. ולא ניגשתי, רק ראיתי את פניו שהיו בהן שפתיים עבות עם תמימות של ילדות ועוצמה של התבגרות, והעיניים שהיו עמוקות וחודרות וריסים ארוכים וצווארון משובץ מעל הסוודר ומעיל מקופל על היד.
ורגליים לא זזו, רק עמדו אחת ליד השנייה וחיכו, אולי עד שאביו יסיים לעבוד ואפשר יהיה לעלות על הטנדר ולחזור. וחשבתי שלוּ הייתי צלמת.

לוּ הייתי צלמת הייתי שואלת אם אכפת לו שאצלם. ואז הייתי יוצרת קשר. וגם אם היה אומר לי לא ולא הייתי מצלמת היה יודע שראיתי

ג.

פעם מזמן עוד כמה שנים, הלכתי עם בני אל החוף ונמשֶׁה מצלמה מן הים, מכוסה שרידי רשתות וצמחי מים וצדף אחד דבוק לעדשה ומן התמונות שאצרה בתוכה ייפתח עולם והתבוננו בו משתאים, ועָרים שעטנז היו בו, ויתהלכו שם נשים וגברים לפחות בשתי שפות ושפה אחרת שורה בכול והכול היה מקומי מאוד אבל זר, כי בקפה הערבי ביפו יושבים וסובבים והשיחות אינן תחומות, ועל המגדל של השעון צומחים תפוזים.

ובני ואני שוטטנו על החוף, ויגיעו לפתע חוקר אצות מסיפור ישן והנער שבגר ויראו לנו כיצד מן האצות צומחים לבבות פועמים קטנים, עלי אצה תפוחים, והמים מלאים בחום הרוחבלב שיכול היה להיות כאן ונושמים מעלה מטה, מעלה מטה
ויספרו שערכו מחקר על ההשפעה של שחייה בסמוך לאצות להפחתת חרדות ושכבר רואים תוצאות, רואים תוצאות יפות

וצפְתי בזה, היתה לי האפשרות לצוף בזה

תכנים דומים

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].