פה ושם  עדי שורק

נער צל

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, 2013]

א.  לוּ הייתי צלם הייתי ממקמת אותו בדיוק באותו המקום, אבל מארגנת את האור סביב שייראה מלא הוד, כדי לסגנן את פארה של העליבות. לוּ הייתי צלם אחר הייתי מצלמת בשחור-לבן, לתפוס את החשש בעיניו ואת קירות הבניין החשופים. חלפתי בסמוך. באותו זמן נהגתי לטייל בשדרות ח"ן כמעט בכל יום ועברתי לידו במהירות, במדרכה הצרה, נזהרת ממכשולי בנייה – קרש, עמוד פיגום חלוד, שק חול, מסמר – ומכלבים אחרים שהעירו בכלבי את חוסר הביטחון שמתנה אותו לנבוח ולהתנפל כאילו אחז אותו שד. צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל. דבר-מה עצר אותי.

בחוץ המשכתי ללכת, למשוך ברצועה, לרגע לא להבין – מה מבהיל בעיר הזאת? בעיר הנינוחה בשמש החורפית, בשדרה הרחבה המוצלת עם הקיוסקים החייכניים שמזמינים לשבת ולשתות, שם ניתן לפעמים לשכוח את ההזנחה? מה מבהיל בעיר שמזמינה להלך בה ממקום למקום או לנסוע באופניים? שבה האנשים חמימים כל כך? שבתי הקפה מרובים ונעימים והאוכל מגוון והלילה נגיש, בעיר שבה הנשים בהיריון כל כך וילדים בכל מקום וההורים רגישים? והים, והים שכאן כל כך. נער שאסור לו להיראות עומד בקרבתי. זר-שייך. מותר לו אסור לו להיות.

מי שמותר לו כל מיני דברים על פי חוק אבל החוק בכל זאת אינו מתיר והוא יכול למצוא את עצמו במהירות בלתי-נתפשת מחוץ לחוק יודע כיצד מותר לו להביט. נער בסוף יום עבודה. גאה. בוחן בקפדנות את קו הצל. הוא מומחה לקווי צל, אבל עכשיו נתן למבטו לנדוד מעט, לתהות. רציתי לגשת אליו, או לפחות להניד ראש כאומרת שאני שמה לב, שאינני נותנת לצל שליטה, אבל כשנתקלו עיניים בעיניים הוא התקפד מחדש, נזכר עד היכן אפשר ואני, במקום לגשת, המצאתי את עצמי כצלמת ומשכתי את הכלב קרוב אלי, שלא ימשוך, וחשבתי איך הייתי מצלמת את המבט ומארגנת את האור או – לוּ הייתי משתמשת בשחור-לבן-אפור – מסדרת את צערי.

ב.

באותו זמן כבר הייתי בהיריון עם בתי, ממש בהתחלה, והלכתי הרבה ובמיוחד עם הכלב, זה שאינו יודע להתחבר עם כלבים אחרים ואינו מצליח להזיז מהם את המבט אם איננו מעוניין בחברתם (מסתבר שכך כלבים נוהגים לסמן אם אינם רוצים בקשר) ואז מתנפל בנביחות ואינו יודע להפסיק, כאילו התחבר אליהם, באופן פרדוקסלי, כמגנט. לכן נהגתי ללכת על המדרכה הצרה ולא במרכז השדרה, כדי להימנע ממפגש עם כלבים.
ובחלק אחד של המדרכה היו פיגום וקרשים ואפילו מסמר גדול שיש להיזהר ממנו ולמשוך את הכלב. ולמדתי כיצד לעזור לו להתמקד בי ולא בכלבים האחרים ונתתי לו חתיכות קטנות של אוכל כל כמה שניות, כדי שילך לצדי. ובתי היתה בבטני והריתי אותה מיד אחרי שהסתיים הדבר הזה שהתרחש בעזה. והיא באה אלי בהפריה חוץ-גופית, כלומר זה היה תהליך ביורוקרטי שנמשך כמה חודשים ולא פרץ תשוקה – אחרי או בתוך "פעולת לוחמה" – שעזר לה להגיע אלי. שהרי בישראל, בתום מה שמכונה מלחמה, הרבה נשים הרות. אז זה לא היה ככה אצלי, כלומר זה היה, אבל לא מאותן הסיבות.
והיא הגיעה אלי אחרי שראיתי תמונות של ילדים מתים עם עיניים עצומות שלוות, כמו של בני הגדול כשהוא ישן. ולא יכולתי להביט בו ישן כי ראיתי יותר מדי את הדמיון. וחמישה, כל אחד גדול בשנה או בשנתיים מהשני, מסודרים ליד ליד ליד, מכוסים שמיכה ואחד בגיל של בני ואחד תינוק והיו להם שמות בערבית ואינני זוכרת את השמות רק את ייסורי האב והבטן שלי כאבה מאוד ולמרות זאת בתי הגיעה אל בטני ושמחתי בה, וידעתי שהיא באה עם ים ועם החופש הכרוך בו וכשראיתי אותו עומד בצל נראה היה כמי ששרד, אף שידעתי שוודאי לא היה שם, ורציתי לבוא ולהגיד לו שזה מצער אותי, שזה מקומם אותי, שזה מטריף את דעתי שצריך להרגיש שרק בצל מותר לך. ולא ניגשתי, רק ראיתי את פניו שהיו בהן שפתיים עבות עם תמימות של ילדות ועוצמה של התבגרות, והעיניים שהיו עמוקות וחודרות וריסים ארוכים וצווארון משובץ מעל הסוודר ומעיל מקופל על היד.
ורגליים לא זזו, רק עמדו אחת ליד השנייה וחיכו, אולי עד שאביו יסיים לעבוד ואפשר יהיה לעלות על הטנדר ולחזור. וחשבתי שלוּ הייתי צלמת.

לוּ הייתי צלמת הייתי שואלת אם אכפת לו שאצלם. ואז הייתי יוצרת קשר. וגם אם היה אומר לי לא ולא הייתי מצלמת היה יודע שראיתי

ג.

פעם מזמן עוד כמה שנים, הלכתי עם בני אל החוף ונמשֶׁה מצלמה מן הים, מכוסה שרידי רשתות וצמחי מים וצדף אחד דבוק לעדשה ומן התמונות שאצרה בתוכה ייפתח עולם והתבוננו בו משתאים, ועָרים שעטנז היו בו, ויתהלכו שם נשים וגברים לפחות בשתי שפות ושפה אחרת שורה בכול והכול היה מקומי מאוד אבל זר, כי בקפה הערבי ביפו יושבים וסובבים והשיחות אינן תחומות, ועל המגדל של השעון צומחים תפוזים.

ובני ואני שוטטנו על החוף, ויגיעו לפתע חוקר אצות מסיפור ישן והנער שבגר ויראו לנו כיצד מן האצות צומחים לבבות פועמים קטנים, עלי אצה תפוחים, והמים מלאים בחום הרוחבלב שיכול היה להיות כאן ונושמים מעלה מטה, מעלה מטה
ויספרו שערכו מחקר על ההשפעה של שחייה בסמוך לאצות להפחתת חרדות ושכבר רואים תוצאות, רואים תוצאות יפות

וצפְתי בזה, היתה לי האפשרות לצוף בזה

תכנים דומים

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?