נער צל
מאז שהחלה מלחמת עזה הנוכחית אני נזכרת בסיפור "נער צל", שכתבתי בעקבות המלחמה בעזה בשנת 2009. הייתי אז במהלך טיפולי פוריות ובני הבכור היה בן 3 וקצת. תמונה שלא עזבה אותי הייתה של כמה ילדים בני משפחה אחת שמתו. מכוסים בשמיכה נחו זה לצד זה, מסודרים לפי גיל או גודל (לפי מה מסדרים כמה ילדים שמתו יחד? ). בסיפור אינני זוכרת את שם האב ואת שמות הילדים, רק את הכאב של האב ואת הדמיון של העיניים העצומות, דמיון מחריד, לבני הקטן בזמן שישן. לו הייתי כותבת את הסיפור היום הייתי זוכרת. הייתי דולה את השמות אחד אחד, מאיפשהו, הייתי מוצאת, בטוח.
עברו מאז כמעט שש שנים. בני כמעט בן תשע עכשיו ובתי עוד מעט בת חמש; הזמן מוגדר ועובר, במידה רבה, על פי גילם. במהלך הזמן הזה אני מבינה דבר-מה; דבר מה השתנה, לפחות בתוכי. שחייבים לזכור את השמות אחד אחד, אבא, ילד, ילד, ילד. שחייבת לדעת, לזכור, אחד אחד, בערבית.