פה ושם  עדי שורק

חתול

[סיפור קצרצר]

החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.

תכנים דומים

3 תגובות

  1. כל כך יפה ומדויק ומכאיב, עדי. כאילו זה מה שאפשר לייחל למצוא: דנטה; מישהו שיוליך אותנו בשבילי התופת של הנטישה. מי שלא יכולנו חוזר אלינו בדמות אחרת, ויותר ממה שהוא מאפשר את מה שהיה בלתי אפשרי לפנים הוא נותן לאי-האפשרות צורה. האפשרות נפתחת בכל שיעורה של אי האפשרות: דנטה לא מחזיר כלום - הוא רק קורא בשמה של התופת, מגשים את האבדן בגופו; בחזרתו מן הדשא שבו הונח הוא חוזר על האבדה ומאפשר להתנסות בה שוב - ובעצם, לראשונה. מלוא שיעורו של הכאב מורחק לעתיד של החזרה, בסיפור שבו העבר כבר זוכר את העתיד והעתיד מתנבא על העבר, וההווה מתהפך ביניהם כמו גשר שומם שאינו מעביר מאומה מגדה לגדה. מִתאר מינימליסטי של עצבות.

    1. עודד, תודה, הדברים שלך מחלצים מהסיפור דקויות שאני מאוד שמחה שניתן לחוש בהן. חששתי שהוא קצר מדי ודל. דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן... ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר.

  2. אני מוסיפה, ברשותה של נועה צדקה, את שכתבה לי בעקבות קריאת הסיפור והתגובות, 12.6.11:

    עדי בוקר טוב
    אהבתי גם את התגובה של עדי לעודד
    "דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן… ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר".

    יש לי פה שכנה שגרה לידינו ומטפלת מאכילה הרבה חתולים ומכירה כל חתול וכל הרגל של חתול ומבחינה בין חתול זה לאחר ואיפה זה רגיל לישון
    ואני פעם פעם שהייתי קטנה גם "פשוט" טיפלתי ליטפתי האכלתי
    והיום אני "מספרת" את הדבר
    מאכילה
    אבל זה יותר
    "אני מאכילה"
    זה יותר
    "מצאנו שלושה חתולים"
    אין בי "פשוט מטפלת" , יותר גרנדיוזיות של סיפור הדבר נמצאת בי
    מקווה שלרומקה (ביתה של נועה, ע.ש) בכל זאת מתאפשרת פגישה עם בלי (לא יודעת איך להגיד)
    נועה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].