פה ושם  עדי שורק

חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים.
ודאי אכין מתישהו מרק חמציצים. מספרים לי שהיא רצתה להיות ארכיטקטית ושהתחילה ללמוד וכשהייתה בהריון אמרו לה שלנשים בהריון אסור לנהוג אז הפסיקה לנסוע לטכניון. מספרים לי שהתינוק הראשון מת לה בלידה ואחר כך לא רצתה ללדת אף פעם ופעמיים נולדו לה בטעות. מספרים לי שהיא לא העזה להחזיק אותי כתינוקת. ופעם אחת החזיקה אותי בלית ברירה. ואחר כך מתה. מספרים לי שהיו לה ידיים טובות ושהייתה משנה חדרים בלילה ומעבירה מסלון לחדר שינה ומפרוזדור למרפסת.

והייתי מתחפשת בתחפושות שהכינה בעצמה לאמי: ראשית זו שתאמה לגיל תשע, פרפר. שנית זו שהתאימה לגיל עשר, מרקיזה. שלישית זו לגיל אחת עשרה, נסיכה פרסית. ומיששתי בהתפעלות וידעתי שהרקמות והתיפורים נעשו ביד אוהבת והרגשתי זכות וקירבה.

מספרים לי שפעם סבתא שלי נהגה להכין מרק חמציצים ואני ודאי אכין באביב הזה כי אשתתף בטיול של מלקטים עם משפחתי. ובמשך כמה שבתות נלך ונלקט ונרשום מתכונים ונבשל, דאי נלקט עלי חובזה וברקן וחומעה. מעניין אם היא קטפה אותם בגינה שלה היפהפיה הגדולה שהדשא שלה גבוה ודשן או שקנתה אותם. כנראה קנתה אותם מירקן ערבי.

אני רוצה ללמוד לבשל אוכל ערבי. לבטח אכין באביב מרק חמציצים ואורז עם עלי חובזה, שהלא-ערבים קוראים לה חלמית. מעניין למה תמיד ידעתי שאפשר לבשל את החובזה אבל אף פעם לא העזתי. לעומת זאת ידעתי שכלבים עושים פיפי על חמציצים אבל לא מנעתי מילדיי ומעצמי לאכול. ובשפרעם ראיתי עלים לא מוכרים ושאלתי: מה זה? והירקן אמר לי שֵם. ושאלתי מה עושים עם זה והוא אמר לי מה. ומשום מה הזעתי והתביישתי כאילו אני שואלת משהו אסור, או כאילו הבורות מסגירה את היותי זרה, או כאילו הנסיון לדבר אינו אפשרי בכלל ושכחתי, מיד, מה שאמר.

 יכול להיות שבזמן ששכבנו על הדשא ראינו ענן בצורת פרח שהשמש צבעה אותו סביב בצהוב והוא צהובלבן וכיסה אותנו, ונרדמנו עד שבא הערב וצריך ללכת לישון.

>> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

6 תגובות

    1. תודה! אני מצפה בכיליון עיניים. ואפשר גם לרשום כאן את המתכון, מה דעתך? זה נראה לי מתאים ביותר (-:

      1. אני כבר לא זוכרת בדיוק, צריך להתקשר למקור, או אולי בעצם לאמא של המקור. זה קצת כמו אורז עם מנגולד.

  1. נחכה, בטח. אצלנו יש שדה חובזות ליד מגרש חניה אורבני מאוד. מדהים אותי כמה חובזות גדלות ככה בטיפה אדמה ליד האספלט... אז בטח שנחכה...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.