פה ושם  עדי שורק

חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים.
ודאי אכין מתישהו מרק חמציצים. מספרים לי שהיא רצתה להיות ארכיטקטית ושהתחילה ללמוד וכשהייתה בהריון אמרו לה שלנשים בהריון אסור לנהוג אז הפסיקה לנסוע לטכניון. מספרים לי שהתינוק הראשון מת לה בלידה ואחר כך לא רצתה ללדת אף פעם ופעמיים נולדו לה בטעות. מספרים לי שהיא לא העזה להחזיק אותי כתינוקת. ופעם אחת החזיקה אותי בלית ברירה. ואחר כך מתה. מספרים לי שהיו לה ידיים טובות ושהייתה משנה חדרים בלילה ומעבירה מסלון לחדר שינה ומפרוזדור למרפסת.

והייתי מתחפשת בתחפושות שהכינה בעצמה לאמי: ראשית זו שתאמה לגיל תשע, פרפר. שנית זו שהתאימה לגיל עשר, מרקיזה. שלישית זו לגיל אחת עשרה, נסיכה פרסית. ומיששתי בהתפעלות וידעתי שהרקמות והתיפורים נעשו ביד אוהבת והרגשתי זכות וקירבה.

מספרים לי שפעם סבתא שלי נהגה להכין מרק חמציצים ואני ודאי אכין באביב הזה כי אשתתף בטיול של מלקטים עם משפחתי. ובמשך כמה שבתות נלך ונלקט ונרשום מתכונים ונבשל, דאי נלקט עלי חובזה וברקן וחומעה. מעניין אם היא קטפה אותם בגינה שלה היפהפיה הגדולה שהדשא שלה גבוה ודשן או שקנתה אותם. כנראה קנתה אותם מירקן ערבי.

אני רוצה ללמוד לבשל אוכל ערבי. לבטח אכין באביב מרק חמציצים ואורז עם עלי חובזה, שהלא-ערבים קוראים לה חלמית. מעניין למה תמיד ידעתי שאפשר לבשל את החובזה אבל אף פעם לא העזתי. לעומת זאת ידעתי שכלבים עושים פיפי על חמציצים אבל לא מנעתי מילדיי ומעצמי לאכול. ובשפרעם ראיתי עלים לא מוכרים ושאלתי: מה זה? והירקן אמר לי שֵם. ושאלתי מה עושים עם זה והוא אמר לי מה. ומשום מה הזעתי והתביישתי כאילו אני שואלת משהו אסור, או כאילו הבורות מסגירה את היותי זרה, או כאילו הנסיון לדבר אינו אפשרי בכלל ושכחתי, מיד, מה שאמר.

 יכול להיות שבזמן ששכבנו על הדשא ראינו ענן בצורת פרח שהשמש צבעה אותו סביב בצהוב והוא צהובלבן וכיסה אותנו, ונרדמנו עד שבא הערב וצריך ללכת לישון.

>> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

6 תגובות

    1. תודה! אני מצפה בכיליון עיניים. ואפשר גם לרשום כאן את המתכון, מה דעתך? זה נראה לי מתאים ביותר (-:

      1. אני כבר לא זוכרת בדיוק, צריך להתקשר למקור, או אולי בעצם לאמא של המקור. זה קצת כמו אורז עם מנגולד.

  1. נחכה, בטח. אצלנו יש שדה חובזות ליד מגרש חניה אורבני מאוד. מדהים אותי כמה חובזות גדלות ככה בטיפה אדמה ליד האספלט... אז בטח שנחכה...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].