[קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני; מתוך "גרנטה" גיליון 02 בנושא: שוטטות]
אני שמחה לארח בבלוג שלי קטע מתוך סיפור מאת עידן צבעוני. ובתוך כך, ליידע כי גיליון 02 של כתב העת "גרנטה" לספרות ראה אור. ראו מטה קישור לאירועים הקשורים בגיליון, ביניהם כנס הסיפור הקצר שיתקיים ביריד הספרים בירושליים השבוע ושיחה של ניר ברעם עם הסופר נד באומן שמתקיימת ב-10/2 בתל-אביב.
לרגעים כמעט הוּתכנו זה בזה והיינו לאיש אחד. כמו פקעות יפות שעומדות להיפתח לשעות ספורות בלבד ואז להיכנע לצו הזמן. זו הייתה כנראה מעין סימביוזה שאיש מאתנו לא ביקש לעצמו, סימביוזה שעל סף העלמות, תת-עורית למחצה. מלחיצה. אבל באתה מידה לא מורגשת, אוורירית, דלילת חמצן.
כזו שבדיעבד מתפוגגת בקלות, הייתה כלא הייתה. ואולי רק לפרקים אפשר לספר בזה לרגעים בלבד. ואולי, מבלי משים, כך למעשה ייתכן שזה היה. את אטד הכרתי עוד מהתקופה שהיה רועה צאן בגליל. בלילות ערפל של ירח מלא היה מסתובב עם עדרו בחיפוש אחר משהו לגמרי לא ברור. לפחות לא לו. לפחות לא באותה תקופה. רק ידוע לי שהיו לו טקסים כאלה של שוטטות לרוב. למעשה, על כל צעד ושעל היה מזדמן לו טקס כזה או אחר. אז אולי בגלל זה סבא שלו נהג לכנות אותו בבוז פַסְטוּך. אבל למרות שהמילה פסטוך הוטחה בו כמו קללה צורבת הוא לא נפגע ממנה אלא המשיך בשלו, בדרכו המוזרה. המשיך בטקסיו המוזרים, עונד לראשו מִנֵי בנדנות, מגדל בקושי רב זקנקן תיש דליל. הכרתי אותו גם בתקופת הלימודים באוניברסיטה. היינו מה שנקרא חברים לספסל הלימודים. הוא היה מספר לי הכול, כמעט הכול. אבל אחר כך, בלי שום סיבה נראית לעין, ללא כל התרעה מוקדמת, התרחק, גם ממני התרחק, באותה מידה שהתרחק מחברים נוספים – וכאלה לא חסרו, שכן הוא היה מקהיל אותנו בחבורות על גג ביתו.
קטע מתוך התקליט Bitches Brew של מיילס דייויס (שמלווה את הטקסט באופן פואטי ותוכני) >>