פה ושם  עדי שורק

שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

צילום: דליה אמוץ
צילום: דליה אמוץ

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר

תכנים דומים

10 תגובות

  1. הי עדי,
    הקטע הרגיש הזה הדהד אצלי את ההתבוננות בתנועות בעלי החיים האופיינית לספריו של וו.ג. זבאלד, אבל לפני הכל תודה על מסירת התנועה של כל החיים בין חיוּת ובין מוות, האוגדת ואוגרת ממילא בכל רגע נוקף את אבדנם העתידי, הווה ממושך שפתאום מהבהב וחדל. לעתים אנחנו שבלולים, עתים עשים, עתים מכוניות מירוץ. אפשר גם שבלולים שאיבדו את קונכייתם.

  2. שלום שועי, אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך את התנודות בין שקט ותאוצה... לפעמים אני משתאה מהיכולת הזו לעבור ממצב למצב

  3. הי עדי,
    מאוד אהבתי את הקשר שיצרת בין השבלול לבין ספירלת החיים, הדורות. את ההתבוננות והאסוציאטיבית- סובייקטיבי שלך עליו. אהבתי גם לראות מוטיבים חוזרים או הדים הקיימים גם ב"חמציצים": תיאורי זהות, אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית, היוצאים מתוך התבוננות בטבע. מוצאת חן בעני כותרת הספר, "לפעמים מאבדים אנשים"- מרגישה לי כ דה- דרמטיזציה או השלמה עם כאב של אובדן...

    1. רחל, ריגשת אותי מאוד בדברייך, ואני שמחה על ההקשר הרחב יותר שאת רואה בין הסיפור הזה והסביבה של הכתיבה שהוא שייך אליה, תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]