קרקס

[סיפור קצרצר]

ביצירות אירופאיות איכותיות ניתן למצוא תמיד איזה אומן טרפז משונה
שחי בגבהים ואינו מסוגל לרדת. לרוב הוא מעורב בתאונה שהתרחשה
בעבר או מתוארת בהווה או בתאונה עתידית הנרמזת מסיבי העלילה
שממילא אינה קשורה בו בקשר של ממש, אלא משתמשת בו
כבמשל הקשור בקרקס, אותו מחוז קסום ומלא כאב שאינו מצוי
במקומותינו כדרך חיים אלא בא אלינו בהשאלה לזמן קצוב, או
מתווך בסרט מיושן, שבו מתמקדת המצלמה מדי פעם על הקהל
ובייחוד על הילדים שנראים כאילו יצאו מזיכרון ילדותי דביק מגלידה
שנמסה על היד, מתוחים ומכורכמים מעט ועגמומיים. אז נדמה כי
הם עלולים לפרוץ בבכי כי הפיל גדול מדי, או עצוב
מדי, או כלוא מדי, והליצן מפחיד, ונערת הגומי נראית כמי
שהסתבכה מדי בתוך עצמה, והפופקורן מלוח מדי, האור חזק מדי,
הדרך הביתה רחוקה מדי, הכרטיס, יקר מדי, הבלון התפוצץ מדי.
המוגזמות, זו שבונה את הטרגיות הקרקסית, זו שנבנית על צחוק,
יופי ועל עונג, המוגזמות מוגזמת מדי, או שמא חיוורת מדי,
דחלילית. אולי בסופו של דבר הילדים בוכים מכיוון שהאנשים נראים
כמו אנשים והפיל נראה כמו פיל, או שבכלל, ילדה אחת
בוכה מדי דווקא כאשר היא רואה את 'שלגיה', קרקס קטן
בתיאטרון "הבימה", שנות השבעים המוקדמות.

>> פרגמנט מתוך הספר "תיירות פנים" >>

תכנים דומים

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע