פה ושם  עדי שורק

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר ביום סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

[ציטוט ומחשבה עבור מפגש בנושא "חלום"; "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית]

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך

ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט

, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! - הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

בדומה למרסל פרוּסט בתחילת הזמן האבוד שלו, ואולי מעט כמו ז'ורז' פרק, בהגיג "המיטה" (בספרו "חלל וכו'") – מובילה אותנו זופיה ר' מן החלום אל הערות, מן הערות לחלום, משבשת את קווי התפר של המציאות, לא רק בין דמדומי ההכרה, אלא גם בין הווה ועבר. חלום בתוך חלום, חלום-עבר החוזר לפתע ומשחזר אף את הוויית השינה מאז – את הגוף שישן לצידה, את ריחותיו, את מזגו, את עצם נוכחותו, נוכחותה של לוצינה, נוכחות החיים במלואם.

ספרה המופתי של רומאנוביצ'ובה (שהיו לי העונג והזכות להפגש עמו לאחרונה, לאחר שהודפס מחדש), שכמו קרא לעברי מבין מאות ספרים על המדף בחנות, כבש אותי אליו בעדינות המופלגת של תנועתו.
אין שם דרמה, לפחות לא ברוב רובו של הספר (לקראת סופו הדרמה כן נדרשת לה, לרומאנוביצ'ובה, משום מה, כאילו הייתה הדבר היחיד שיכול היה לקטוע את עדינות הכתיבה ולהביא את הספר אל סופו). לאורך הספר הדרמה פתוכה בין השמשות, חבויה כמחשבה, כידיעת החיים על פי סיפור, כחברוּת נעוּרים שחלפה, כחיים שלא תוכל לחיות בחיוניות. לא היא ולא לוצינה.

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?

ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה, כל הטווח הזה, שבו הרגל מגששת למצוא מאחז יציב ונפרדת מן הענן הרך או המטלטל של ההזיה.
מוביל לשם ומלווה – החלום שנחלם אז, שנחלם היום, שמתעוררים בו פעמיים: פעם אחת לפעם, פעם שניה לעכשיו, שמפענחים את הווצרותו מחדש דרך קולות הרקע של הגשם שירד בדיוק בזמן ההרדמות, מבעד לנביחת הכלב, קולות ששימשו, בתיווך החלום, פס קול מחודש לחלום ההוא, מאז.

בהקשר של עבודת כתיבה עם חלומות, ניתן לראות כיצד המעבר מערוּת לחלום וחזרה – מאפשר עושר מיוחד, המאיר את החלום באופן שקושר אותו אל המציאות והשופך את אורו חזרה אליה. במקרה של "המעבר בים סוף", משמשים קווי התפר עצמם, בין המציאות לדמיון, כמיטונימיה – תמונת ראי מוקטנת – לעצב ולתחושת הפספוס של הדוברת; חיים שהופקדו בבקבוק, כמגילת סיפור, ולא הצליחו להמשות (להתעורר לחיים) אפילו משניצלה היא עצמה בגופה וחיה לכאורה חיים שלמים.

"[...] החלום עיקל לעצמו את רחש הגשם הדולף, שגבר כנראה רק לאחר שכבר נרדמתי, כי לולא כן הייתי שמה לב אליו, לגשם הזה שכמעט הפך לסערה, והייתי חושבת על מסעה של לוצינה ומתעצבת. החלום אף ניצל לטובתו את רוח הפרצים, שמייללת בחדרי באופן מרגיז כל-כך, רוח מערבית שנושבת מהאוקיינוס ישר לחלוני [...] ואז, ברגעים האלה, מופיעה התהלוכה הסמויה ההיא וצועדת מחלוני שאינו אטום כהלכה אל דלת חדרי, שאף היא אינה אוטומה, ונשמע דשדוש בלתי פוסק של המוני רגליים, ונחשול של נשימות, אנחות, מין תלונה רוטטת, מציף את החדר [...] ואף זאת ניצל החלום לטובתו, שמישהו חצה את הרחוב בחפזון מאימת הסערה, והרי כל אחד יודע איך קול צעדי אדם בלילה עשוי להיכפל ולהתעצם. וכאילו לא די בפעלולים האקוסטיים האלה, נשמעו בסמוך גם נביחות של כלב. זאת אני יודעת בודאות, כי כשהתעוררתי ודעתי הצטללה לחלוטין, עוד הספקתי לקלוט את קול הנביחות ההן, הנדירות בעיר, אותן ואת הצעדים, לפני שהתרחקו ונדמו."

>> הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת בעריכת אילנה המרמן, בתרגומה של עדה פגיס.

עוד על הספר ב"סיפור פשוט" >

פרטים על "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית >

הציור של דגנית ברסט - מתוך "לחם ושושנים", תערוכת המכירה של מגזין אתגר >

תכנים דומים

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

נתן

[רומן]
עדי שורק, הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018. נבחר הרשימה הארוכה, פרס ספיר 2019.

כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה

[מרצפת 211, כתב העת רסן, מאי 2024]

"אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. נדמה היה שכך יהיה תמיד, כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מאגית: אשב שנה בכיכר מעל המקלט, אכתוב מתוך נסיגה, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, קרוב לקרקע החפורה. קיוויתי שאולי כך אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר. תחילה שרטטתי במחברת את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו עליהן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה".
מרצפת זו מתקיימת בשיתוף פעולה מוזיקלי עם מורין נהדר ובשיתוף פעולה אמנותי עם ספא קאדח. עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב. עריכה ויישום בין-תחומי: אלכס בן-ארי ואיל גרוס.

מרצפת חדשה ב"עיר מקלט" והזמנה לכמה אירועים

שלומות חברות וחברים,
בין ובתוך הימים הללו, פורסמה מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" – כחלק מכתב עת חדש ומעניין בשם "רסן". "רסן" הוא כתב עת מקוון שמוקדש
לספרות מושגית ואילוצית (אוליפיאנית). הגיליון הראשון מוקדש לנושא "מלחמה", עורך אותו אלכס בן ארי ומשתתפים בו חברי הקולקטיב אוליפה וכותבות.ים נוספים >> ההשקה ל"רסן" תתקיים ביום שלישי הקרוב 30.4.24 בשעה 19:30 בחנות רידינג בתל אביב: אלנבי 43. מוזמנות ומוזמנים בחום. ובהזדמנות הזו, אני מיידעת ומזמינה לשני אירועים נוספים >>

ציור על הכריכה: תבי לחמן

אמילי דיקנסון, מבט מחדש

[הזמנה לסדנת קריאה עם לילך לחמן ומבחר ציטוטים מתוך "אולי הלב" לאמילי דיקנסון] 
"קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה".