פה ושם  עדי שורק

עיר מקלט, כסוּת אֵם – שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ

[שיחה מקוונת עם אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – הזמנה]

מצפה בסקרנות לשיחה הזו, שתתקיים בין עורכות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג וביני. מוזמנות.ים בחום להצטרף אלינו. הנה ההזמנה:

שמחות להזמין לשיחה השביעית של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – עיר מקלט, כּסוּת אם, שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ – עם הסופרת והמסאית עדי שורק, שבת 15.1 בשעה 18:30 (אנגליה) 20:30 (ישראל)

נשוחח עם עדי על הפרויקט 'עיר מקלט 936 מרצפות', על שגגה וערעור, אמהות כהנים, בניה ואריגה, חיבורים וסדקים ונהלך בין מקלטים בדימוי וטקסט

תודה רבה לכל אלו שנרשמו, זום וטקסטים ישלחו בהמשך
מוזמנות ומוזמנים להירשם - קליק
נשמח מאד להתראות

ענת, מירב ותמר

 

אפשר להרשם כאן ולקבל את הקישור לזום >>

 

בהזדמנות הזו, כדאי להכיר את הפרוייקט המיוחד של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – לחשוב את השפה העברית ביחס אחר לגבולות ישראל, בתנועה מיוחדת בין שייכות וזרות. ומתוך כך, לחשוב על היחס לשפה בכלל. כך כותבות מירב הורושובסקי, ענת מסינג-מרכוס ותמר פלדברג, שמתגוררות באנגליה ויוצרות מרחב הזמנה מעניין:

אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג

פרויקט־ההזמנה לשיחה

עם השפה; פרויקט־הקריאה מעבר לשפת האם / שפת האב.

בתעתיק לעברית, אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג היא תנועה מתמדת של תרגום. 

אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור פרויקט־ההזמנה.

 

תכנים דומים

2 תגובות

  1. איזה דבר מדליק זה, עדי יקרה! במוצ"שים זה זמן שאני לא פנויה, אבל מקווה שיוקלט ויהיה לינק לאחרכך... תיהני!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]