מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת
[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]
* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו.
אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו.
אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות.
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.
זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>
המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.
* ספרות והזרה * "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר", כותב פרוסט בספרו "תענוגות וימים". "די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם ומתוודעים לזה של הגנרל, האורג, הזמרת, האציל הכפרי, של החיים בכפר, ההימור, הציד, השנאה, האהבה, חיי הצבא. בדברו אנו נפוליאון, סאואנרולה, אכר – ואף יותר מזה: אנו מתנסים בחוויה שאפשר שלא היינו מתוודעים לה לעולם: הננו אנו עצמנו. הוא מעניק קול להמון, לבדידות, לאיש-הכנסיה הזקן, לפסל, לילד, לסוס, לנפש אשר בקרבנו. בדברו אנו נעשים לפרותיאוס אמיתי הלובש ופושט את צורות החיים בזו אחר זו. כשאנו מחליפים את הצורות הללו בזו אחר זו אנו חשים שלהווייתנו, שנעשתה כה גמישה וחסונה, צורות חיים אלו הן רק משחק, מסיכה המביעה כאב או הנאה [...] גורלנו הטוב או הרע מאבד לרגע את שליטתו העריצה עלינו, אנו משחקים בו ובגורלם של אחרים" (מצרפתית: יורם ברונובסקי).
לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות. עד שהוא – הגורל? קיומנו הרגיל? – מתרחב, צובר עוד מובנים ובה בעת מאבדם, נעשה לכברה שעשתונות המובן נוזלים דרכה והופכים לחלקיקים החומקים מההכרה ומתלכדים בה – מובילים אותה למיקומים חדשים וזרים, מעמתים אותה עם ריבוי אפשרויות פלאי ומבעית. הספרות היא אם כן יישות שהופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת.
לעיתים מדובר בהתרחקות שנעשית דווקא מתוך התקרבות מוזרה שמפרטת את המוכר עד שהוא עצמו נהיה לזר, גמיש לממשקים בלתי צפויים. מקרה מעניין כזה מצוי בנובלה "עד הנה" לעגנון.
"עד הנה" היא יצירה ספרותית שמתנגדת לפתרונות של מלחמה ומגחיכה אותם. יש בה בוז עמוק וחכם להפרדות אלימות: בין לאומים, בין טקסטים מסורתיים לאמנות אוונגרד, בין "אויבים" ו"ידידים", בני-בית וזרים. המלחמה (מלחמת העולם הראשונה בגרמניה) נבחנת בה דווקא בעורף מתוך תאור גורלם של פליטים וחיילים הלומי-קרב והתבוננויות מרתקות, כגון במתרחש באטליז השכונתי – המשווה לזירת קרב שאליה נשלחים אנשים לשחוט/להשחט למען תאוות ניצחון ותשוקת הכרעה. המספר – בן דמותו של עגנון – הוא סופר יהודי ממוצא מזרח אירופי שמתגורר בברלין ומסרב להתגייס לצבא הרוסי, נמלט משליחיו אך אינו יכול לשוב לביתו בארץ ישראל משום הסגר. למרות התרחשות העלילה סביב 1917, חבויות ביצירה התייחסויות גם למלחמת העולם השניה ומוראותיה. באופן חריג בנוף הספרות הישראלי, "עד הנה" מכילה אמפתיה לא רק לתרבות והאנושיות היהודית שנחרבו באירופה, אלא גם לתרבות והאנושיות הגרמנית-אירופית שנלכדו במעגלי מלחמה עד השחתת המידות והרוח, עד אבדן השירה. ועוד מעניין שעל אף היחס למדינת ישראל כיישות חיונית ונשאפת, מובלעת בנובלה דאגה גדולה ביחס להתכנסות הספריה היהודית במסגרת מדינית-לאומית. שולט בה הרהור טרוד מאוד על השפעת הלאום – הן על הידע ההומאני בכלל והן על זה היהודי שנוצר מתוך פזורה, וכחלק מפיתוח מחשבת-גלות המעמידה אלטרנטיבה לחשיבה ויצירה ממלכתיים. זהו אחד הספרים האנטי-מילטריסטיים המדהימים שנכתבו אי-פעם בעברית.
כמו כל יצירה משובחת שמתריסה באורח עמוק כנגד הסדרי כוח הגמוניים, גם מבחינה צורנית "עד הנה" מאתגר את גבולות הנורמה ואת הגיונותיה: טקסט "פרוטיאי" פרגמנטרי הפושט ולובש צורות שהעלה תמיהות עזות בקרב חוקרים שחלקם אף הציע לקצצו ו"לתקנו". עד מחציתה נוהגת הנובלה לפי הנורמות הספרותיות אולם היא מסרבת להסתיים ב"רגע הנכון" ובמקום זאת נפזרת אל פרקטיקות מודרניסטיות ומדרשיות רדיקליות. מתוך כך מהדהדות בה תביעות משני שדות רחוקים: התביעה הדאדאיסטית לפירוק השפה עד הגעה לאלכימיה הכמוסה של המילים, עד ויתור עליהן (הוגו באל), והתביעה התלמודית לקרוא מכל כיוון – כאילו לאותיות יש נפח במרחב וניתן לקראן לא רק מימין לשמאל ומשמאל לימין, אלא גם אם עומדים מאחריהן ומתבוננים בהן כבגוף מפוסל המאבד-מעבד מובן (רב חסדא). באופן זה נוצרת תנועה כפולה – הרחק מהעברית המסורתית, הרחק גם מהעברית הלאומית-ישראלית, והעמקה בה.
באחד הלילות מתקשה המספר הרעב של "עד הנה" להרדם. זה עתה הגיע לעיירת השדה גרימה ללא אישורי שהיה והבטן הריקה, טלטלות הדרך וחרדת המלחמה אינם מאפשרים מנוחה. אז הוא נוטל את השורש העברי בקר ומהפך בו (בקר, ברק, מרבק, ברקנים, קבר) תוך אזכור של מקורות מן המקרא והמשנה "ונטלתי שורש עברי להפך באותיותיו, כמה תיבות מסתעפות מהן". האזכורים מובילים למשמעויות מרובות וסותרות תוך כדי תנודה צדית בין שורשים וקשב לקירבות מצלוליות. כך נחשפת המילה כעיבוי – יציר כלאיים רב צרופים – עד שאין דרך אחת להבינה והיא הופכת זרה ובכל זאת, כמין עיסה נילושה בפה היא גם קרובה לעצמה בצורה מיוחדת. במצב משחקי-ספרותי זה אשר בסף-חלום אנו חווים את הנעת האותיות, את פוטנציאל תנודתן האינסופי וכן את רגעי העצירה – רגעי אצירת המשמעות. המשמעות מובנת לכן כנוצרת במתח שבין פיזור ואיסוף, לא מדובר בישות קבועה אלא במין צעיף או מסכה. הזרת הלשון שנוצרת מתוך התנועה בכל כיווניה ומתוך קירוב שדות תרבותיים שהתרגלנו לראותם כרחוקים ונפרדים (אוונגרד ומסורת) יוצרת מרחב לשוני פרום ופתוח יותר. הוא המאפשר משחק חופשי ופורה יותר במסמנים ואת פוטנציאל השינוי מתוכם, כדברי ננסי בספרו Corpus. לכן את המצב המשחקי של הלשון (המסכה) לא רצוי להפסיק לשם גילוי האמת, שכן דווקא הוא (ההכרה בו? השחרור מן האני היציב שהוא מאפשר?) מזמן מגע עם אמת הריבוי החבויה כתהום שאותה השפה מגלה ומכסה.
בנים-לא-נים לשוני מנפה עגנון בעבורנו מזון (מזור) מזוהמת לשון המלחמה, המאופיינת בפשטנות. הוא נוטל שורשים נוספים שנקשרים במדרשים על צורת האות ועל פוטנציאל היצירה שלה (תלמוד בבלי, "שבת"; "ספר יצירה") – עד הגעתו אל המילה לחם שאותה הוא מותיר בעירומה המודרניסטי, ללא קישור למקור קדום שיעניק הקשר "אחר אותן אותיות נטלתי שורש אחר. אחר כך נטלתי כמה תיבות שנקראות ישר והפוך [...] על יד על יד התחילו עיני מתקשרות בשינה מתוך האותיות חלם, שהפכו עצמן ונעשו לחם מלשון מלחמה".
אך כיצד עלינו לקרוא את תנועת השורשים בין חלם ללחם, מבלי שעגנון ציין הפעם את ניקוד המילים וללא קישורן? על כך רצוי להתעכב, שכן השאלה הזו נותרה במכוון בלתי מוכרעת – האם עלינו לקרוא את המשפט באורח מוזר מעט (לֶחֶם מלשון מלחמה) או בצורה פשוטה ונורמטיבית (לָחַם מלשון מלחמה)? עתה, לאחר שלעסנו יחד עם עגנון את שורשי העברית מכל כיוון אפשרי, מוטלת עלינו עבודת הלישה והניפוי. כאילו ביקש להעניק לנו, קוראיו, את האחריות על פסיקת המשמעות – את הכוח שאותו פרוסט כינה "עוצמתו של הסופר". והרי לו היה עגנון מכריע, היה מפסיק את נשף המסכות המשחקי של הלשון שהוא – על יופיו ועל אימתו – המאפשר את התנועה. הוא שמאפשר את ההתמודדות עם תאוות ההכרעה המוחלטת והניצחון – המופיעים בנובלה כהרסניים ומגוחכים.
האם נוכל, בעברית היום, להוציא לֶחֶם מלשון מלחמה? האם למצער נוכל לשאול מה הכוונה בכך? האם הקשב החלומי לשפה שעגנון זימן יוכל לאפשר גם חילוץ של חמלה והחלמה?
"כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר. די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם" (פרוסט, שם). עתה אנו ניצבים לפני עצמינו כעבדים בפני קיסר ואין לנו אלא לשאול את עצמינו האם נוכל לקרוא דרור, האם נעז לאבד את גורלנו.
המעשה הספרותי דורש לעבד את המובן מאליו באורח יצירתי כדי לכרות מרחב אחר ולפתוח אליו מפתחים. התנועה המרחיקה את השפה ממובניה הרגילים קשורה ב"עד הנה" בסירוב להפרדות נורמטיביות ולנרטיבים פשטניים המובילים למעגלי אלימות ולגיוס האדם לטובת איוּנוֹ. היא מוציאה את הבלתי-מובן מלשון המלחמה ומעניקה תנודתיות מחייה מתוך עצם התעיה התוהה בשפה: כמה תיבות תהודה יהדהדו, כמה מילים יסתעפו?
סרבנות הגיוס של המספר ב"עד הנה" אינה אם כן רק סרבנות להתגייס כחייל, אלא אף לגיוסה של השפה. אם נחשוב על דמותו של עגנון בשנות החמישים המוקדמות שבהן פורסם "עד הנה", ודאי הוטל על כתפיו משא כבד – לנסח בעבור קוראי העברית את "המצב היהודי" לאחר מלחמת העולם השניה, השואה והקמת מדינת ישראל. מרבית החוקרים בני זמנו חשבו שכשל במשימה הזו ושנשתתק קולו של הסופר הגדול שהחל לכתוב יצירות פרגמנטריות אניגמטיות ומוזרות, נטולות עלילה ברורה. אך בעיניי נפתח עגנון דווקא אז לאפשרויות ואמירות נועזות – נדירות עד היום בספרות העברית. לכן מעניין לחשוב על הזרות ועל הסרבנות של הגוף הרעב שאנו פוגשים ב"עד הנה" גם כזרות של סופר בתוך שפתו. אך מהי אותה זרות? האין זו שמירת לשון ההזרה שהיא לב ליבה של הספרות? האין דבר זה עצמו בבחינת מעשה ההלחמה החלומי הכרוך במגע סיפי בין חמלה ומלחמה שמאפשר את הוצאת הלֶחֶם מלשון מלחמה? זרות שיש בה תביעה – גם בעיתות מצוקה – למציאת דרכים משחקיות אל יסודות השפה, אל המוזיקה והצורה שחותרים תחת משמעות אך מעניקים את אפשרותה.
המעשה הספרותי הרפלקסיבי של עגנון על אודות השפה, האלימות המודרנית והגוף הרעב, מעלה על הדעת יצירה אחרת שעוסקת במלחמת העולם השניה ובגורל היהודי והאירופי – "W או זכרון הילדות" לז'ורז' פרק. בסיום החלק האוטוביוגרפי של הספר מתאר פרק תערוכה מבעיתה על מחנות הריכוז שראה כילד, חודשים ספורים לאחר מות אמו באושויץ. הוא מציין שני דברים שנחרטו בזכרונו: את צילומי הכתלים השרוטים בידי קרבנות הכבשנים וגם "משחק-שח עשוי מכדוריות של לחם". המשחק העשוי משאריות אוכל שחסכו הכלואים מפיהם נועד לאפשר מזון מסדר גבוה. לא בכדי פרק חותם עמו את החיבור האינטימי – שכן המשחק העשוי מזון חסוך, שנעשה כנגד כל סיכוי מסמן קו דק של שפיות. קו שאותו מנסה לאפשר הספרות במשחקי ש(י)ח מורכבים ורציניים, הנעשים מתוך מגעה עם אזורי השפל, קו שבו מוצאים בני-האדם לגופם לחם בסף השפה.
