פה ושם  עדי שורק

כיכר יצחק רבין

1. 

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה

נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא

אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו

מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה

כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך). 

אפריל 2005


2. 

את הקטע הזה כתבתי מזמן. מאז קישטו את צידך בגינה יפה ובכסאות נוחים, מאז נולדו לי שני ילדים, הם מוצאים לפעמים הנאה בדגים ששטים בבריכה, בחבצלות המים, בהאכלת יונים, בצל המועט שניתן בכל זאת למצוא. בעץ קטן שניתן לטפס עד צמרתו. הם אפילו נהנים להתרוצץ בבטן הפסל לזכר השואה ואינם מפחדים לפתוח סנטר או מצח בברזל המזדקר שם, זה שכתוב עליו "יזכר". הם, כמו עוד ילדים רבים, רצים על חתיכת הברזל הזו כאילו נועדה לרגליהם ולשעשועיהם, משתמשים בה בתור קורה, מגלשה, או מקפצה. ההורים החדשים מביטים בזה במבוכה. בחשש. הוותקים כבר כמעט אדישים לשימוש המשונה במרחב.

מדי פעם שואל אותי בני מה פשר היזכֹּר. אני עונה מה שיכולה. הוא מביט, מרצין קצת, וממשיך במרוצה.

הבטתי בך לפני כמה ימים. תראי כמה העיר משתנה, אמרתי לעצמי, וגם אנשיה הופכים ליותר גמישים – תראי עד כמה הצהרות נחרצות לא תמיד תואמות את המציאות. הנה, אפילו לי יש קצת מקום, בפינה הדרום-מזרחית שלך, לשבת על ספסל עם בני. ובכל זאת, רובך ריק וערירי ערירי וריק. ועדיין צר לי עלייך. ועדיין אני כותבת אלייך, כאילו תעני.

 אוקטובר 2013

 

קטע מספר 1 ראה אור במקור כחלק מ"אלף-בית תל אביב", תיירות פנים, ידיעות ספרים, 2005.

לאחר מכן, פורסם יחד עם ההערה המאוחרת בתוך מחזור 95 בעריכת אלון בר, ירדן בן-צור, ברק סלע, דני אפרתי, דפנה בר שילון; אחרית דבר ד"ר אילן יוסף ברקוביץ'. מהדורה ראשונה: 2013, מהדורה שניה 2021.  הוצאת דרור לנפש.

 

"גיי רוש ביי רות", הדף דייק (מיקי), 2001

תכנים דומים

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.