[מתוך "נכתב בחפצים", ספר בכתובים]
פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.
למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.
*
התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.
ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.
*
הקטע הזה הוא מתוך נכתב בחפצים, ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו - סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.
יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה - והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.
בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.
יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.
