חֶסֶר

[סיפור]
תחילת הסיפור "חסר" שראה אור בכתב העת "גרנטה" 01 | גבוליות |  אביב 2014

---- ---- ----
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
---- ---- ----
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[...]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד - אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.