פה ושם  עדי שורק

הזמנה להרצאה: תלמוד בבלי והאובססיה לטקסט

 

חברות וחברים יקרים, מי מכם שמזדמן לאוניברסיטת תל-אביב ביום ג' הקרוב, מוזמנות.ים מאוד להרצאה שאתן במסגרת סמינר החוג לספרות לצדו של ד"ר אייל דותן שידבר על מחקרו העוסק באובססיה.

29.5.2022, בניין גילמן, חדר 455, 16:30-17:45 (התכנסות החל מ16:00)

אובססיה לטקסט והתנגדות לאובססיית נקם בתלמוד הבבלי

בהרצאה אדבר על מעגליותה של האלימות כמין מבצר: מבנה חסום ויציב, שקשה לפרוץ. בזאת דומים מעגלי דם למבנה הנפש של האובססיבי שאותו משווה לאקאן למערך ביצורים מקובע.
כך גם מתארים את הדברים, בדרכם, ש"י עגנון – על מלחמות העולם הקשורות בקבעון ("עד הנה"), פול ויריליו – על הופעת המקלטים בערי אירופה ("ארכיאולוגיה של בונקר") וז'ורז' פרק – על מלחמת כל וכל בפריז ("הנעלם"). הלן סיקסו מדברת על העיר, העיר הראויה לכתיבה, כעיר שתמיד כבר מצטטת עיר מיתית אחרת. אך איזו עיר נוכל למצוא כציטוט חבוי בתל אביב?

לנוכח המבנה המבוצר של האלימות מציעה עיר המקלט, כמין פרמקון (חיסון), מעין מבצר משלה; מבצר הפרשנות והאגדה המפגין אובססיה לטקסט. אלא שהאובססיה התלמודית לא נועדה להשתית הגנה מקובעת-מקבעת, אלא דווקא הגנה הנכונה לפרצות, למעברים גמישים, לפירור המובן-מאליו.

ככל שאנו מִתְרגלים להוראות הקריאה התלמודית בסוגיית ערי המקלט, כך אנו מְתַרגלים פירוז: ויתור על פתרונות של כוח. במקומם מוצע מרחב דיון שוקק, כמין שוק, אך גם מבלבל, חמקמק, אגדי. זהו מרחב שמאפשר לחוות את אבדן המשמעות היציבה כאפשרות שלישית: לא ניצחון או תבוסה, לא רעים וטובים, לא אשמים או חפים אלא מצב ביניים. מצב שמזמן הרהור, לימוד ויצירה אנושית – שאינו בא אלא להציל חיים. אין זו התמודדות קלה... שכן יש בה הכרה בשותפות ממשית או פוטנציאלית בהרג, היא חידתית ונוגעת בשרירותי ובלא נודע, ויש בה משום גלות.

בהרצאה אגע ביחס המיוחד שיש בתלמוד לטקסט: בגג שמצוי במילה שגגה, באפשרות הקירבה בין עיר ויער, בסולמות לשוניים ששלביהם מחוררים בידי תולעת (ספרים). אלו נוגעים בקשרי-דם חליפיים הנוצרים בין אנשי רוח ובין תושבי עיר המקלט; קשרים שבאים להרחיב את השייכות השבטית ולהרפות מיחסי קירבות דם מהודקים יתר על המידה. אלו נוצרים בין הרוצחות והרוצחים בשוגג ובין תלמידי (תלמידות?) חכמים שמלווים בדרך, מורה שגולה עם תלמיד.ת.ו, כהן שחייו ומותו הופכים לגורליים, ואמהות הכהנים, שמלמדות את מלאכת הפרשנות והאגדה.

מתוך כל אלו תבורר תפישת הטקסט כמרחב – לא רק כפרקטיקה של הגלות היהודית לאורך הדורות – אלא גם כפרקטיקה של התיישבות, המכילה פנים גולים שמטרתם מניעת אלימות, עיבוד האלימות והצעה פוליטית בהקשרה.

מוקדש לאוקראינים שמאבדים את בתיהם והופכים פליטים ונרצחים; לכל הרוסים שמתנגדים באומץ מתוך סכנת החיים ולעמים שעוזרים סביב. היא מהווה מרצפת # 174 בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".
אני מודה לאמנית שרון פוליאקין על שהכירה לי את ספרו של פולר, שאותו ציטטה בסדרת "הנביאים פינת שבטי ישראל".

Thomas Fuller – Pisga-Sight of Palesteine
1650- פרט מתוך הספר

תכנים דומים

3 תגובות

  1. Chère Adi
    Ça s’est bien passé à Tel Aviv avec beaucoup de retard
    Tu étais très présente
    Dommage que l’on ne s’est pas rencontrée
    Je te téléphonerai pour fixer un RV
    Je t’embrasse
    Esther
    Envoyé de mon iPhone
    >

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אחת + 5, הספרות והממואר

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?". הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה – חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה... אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר. [ריאיון עם ענת שרון בלייס, כאן | תאגיד השידור הישראלי; בעקבות פרס הנובל לאנני ארנו, 14/10/2022]

היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.