פה ושם  עדי שורק

אמילי דיקנסון, מבט מחדש

[הזמנה לסדנת קריאה ומבחר ציטוטים מתוך "אולי הלב" לאמילי דיקנסון]

אני שמחה ליידע על סדנת קריאה של לילך לחמן ביצירתה של אמילי דיקנסון שתתקיים בבית אריאלה, בעקבות הספר "אולי הלב" שלילך תרגמה וערכה ופורסם בסדרת "ושתי" שלי.
ללמוד אצל לילך בכלל, ולקרוא עימה משוררת מסתורית ונפלאה כמו אמילי דיקנסון בפרט, זו חוויה משנת חיים. העומק של דיקנסון, ומגעיה הרפלקסיביים עם קצות הקיום, נראים לי נכונים עכשיו במיוחד. מוזמנות ומוזמנים בחום.

> מעבדת קריאה, בית אריאלה, ימי שני בבוקר, החל מ26.2.24. לפרטים >>

>> להזמנת הספר "אולי הלב" >>

 

--------------------------------------------

ציטוטים נבחרים מתוך "אולי הלב"
--------------------------------------------

אחרית הדבר, מאת לילך לחמן

קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה. רשימת מצרכים על קרטון. מתכון לאפיית לחם על פס שרוחבו 14 מ"מ. בפינה העליונה מלות ברכה מטפסות ועולות זו על גבי זו. על השולחן קסת דיו בצורת כלב פעור פה. בסמוך לה נייר מכתבים חתוך: מלים שנמחקו בקו, אותיות כתב נטויות, רווחים משתנים, מירכאות לא צפויות, מקצב של צלבים, מקפים וקווים מפרידים. מקבץ אותיות סביב בול של רכבת קיטור, שאליו צמודים קטעים שנגזרו מכתב עת ועליהם מודפס "אליזבת בָּרֶט בראונינג" ו"ג'ורג' אליוט". בהרף עין זיהיתם את הדפים הממוענים, הצרורות שאוגדו למחזורים, השורות המקוטעות; רשת פרומה של סימנים ומרווחים – כל זה שעדיין לא נמצא לו שֵׁם, האם יכולתם לומר כי היתה כאן שירה? יום קודם לכן שרפתם עשרות מכתבים שהיו חלק מן העיזבון הזה (מי יכול היה לדעת?). מה שמונח לפניכם חייב לראות אור.

 

הרגשתי שסע בהכרה

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁסַע בַּהַכָּרָה –

כְּאִלּוּ הַמֹּחַ נִבְקַע –

נִסִּיתִי לְחַבֵּר – תָּו לְתָו –

אַךְ כְּלוּם לֹא נִתְאַחָה –

 

הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּפְנֵי, כִּוַּנְתִּי

לְצָרֵף אֶל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאַחֲרֵי –

אַךְ הָרֶצֶף פָּקְעוּ צְלִילָיו –

כְּמוֹ כַּדּוּרִים – אַַרְצָה –

 

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק השירים, תרגום: לילך לחמן]

 

תני לי

תני לי

ללכת ראשונה

סו, היות ש

אני תמיד גרה

בים ומכירה

את הדרך –

פעמיים הייתי טובעת

להציל אותך

מִשְּׁקִיעָה, סוזי,

לו רק יכולתי

לכסות את עינייך

כך שלא תוכלי

לראות את המים –

 

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק המכתבים והפתקים, תרגום: לילך לחמן]

  • הדימוי על כריכת הספר, צבי לחמן.

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?