פה ושם  עדי שורק

איש גבוה נוסע על אופניים גבוהים בתל אביב

[סיפור קצרצר]

איש גבוה נוסע על אופניים גבוהים בתל אביב. בכל פעם שאני נתקלת בו אני חושבת על בני, עד כמה ישמח לראות אותו. ובעצם הוא נראה כמו מחשבה של בני בן הארבע שקרמה עור וגידים.
האיש והאופניים מגיעים לגובה של שתי קומות, לפחות, ותלתליו ארוכים כמו ספגטים, וכנפות מקטורנו השחור מתנופפות, עפות, ויש לו, כן יש לו כוחות. כבר שלוש פעמים ראיתי אותו נוסע עם התיק הגדול המשתלשל לו מהכידון, חזור והלוך, באבן גבירול. אולי הוא מתאמן לקרקס? אולי בוחן סוג חדש של אופניים? אולי באמת אינו אלא מחשבה?

פרסמתי באינטרנט. הגיבו ואמרו שאין זו סתם מחשבה. שמדובר באיש אמיתי, שסיפר כי אינו מתאמן לקרקס, אלא שזו דרכו לאסוף חיוכים מן העוברים והשבים אל התיק.

תכנים דומים

2 תגובות

  1. הי עדי,
    תודה, נהניתי מן התנועה ובמיוחד מן הסיפא.
    לא אתפלא אם אותו רוכב מחלק אחר כך את החיוכים שהוא אוסף למי שחיוכים אינם תדירים אצלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]