רעש

[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.


לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.