[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]
אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.
*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות.
רעש
באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת
ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.
לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת
יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני
בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן
חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך
אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים
יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים
רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה
או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי
מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר
מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר
לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי
לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו
רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.
אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.
או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,
רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש
מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם
ראויים.
