פה ושם  עדי שורק

ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף - שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו - גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
---------
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ... ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

אני מתעכב על תיאור התצלום המופיע על הכריכה משום שהוא מצביע על משהו מהותי באופיו של הספר שהוא מעטר. הן רוחו של התצלום הזה והן רוחו של הצילום ככלל המאפיינת את כתיבתה של שורק, שהקדישה את אחד מסיפורי הקובץ לצלמת דליה אמוץ. זהו ספר המציג תמונות יחידות, המעידות על תמונה גדולה שנמצאת מחוץ להן, ומשרטט גבולות מתוך ניסיונות לחרוג מהם.
כל חריגה מגבול סודקת לרגע את המעטה המוכר, ובה בעת מחזירה את קיומו של מעטה כזה לתודעה. "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת", כותבת שורק.
זהו ספרה השלישי של שורק, והוא כולל אוסף סיפורונים באורכים שונים - מפסקה ועד עמודים ספורים. במובנים רבים זהו סיפור אוטוביוגרפי, אולם מי שיבקש להתחקות אחר מהלך חייה של המחברת באמצעות הספר, עתיד להתאכזב. שורק מציגה אנקדוטות - תמונות קצרות ומקוטעות של שברי רשמים, מארג לא רציף של אירועים ומחשבות. זוהי ספרות משוטטת בשני מובנים. האחד מרחבי וכרונולוגי, ובא לידי ביטוי במפגשים ארעיים בפינות רחוב, בזיכרונות קרובים ורחוקים, ברשמים ובמראות, בחיים בעיר, בנופש בכפר, בנסיעה, בשיחה עם הילד ועוד. המובן השני הוא הכתיבה השבורה, המהססת, המחליפה פתאום בין זכר לנקבה ומחבלת בכללי הפיסוק וברצף העלילה.
כך, למשל, בפרק המתאר חלום על עזיבת חדר במלון, כאשר רגע לפני החזרת המפתח מתגלות מתחת למיטה נעליים שלא נארזו, וחולצה, ושמיכה, ושלוש חולצות נוספות, ומזוודה, ופתאום חדר מלון אלמוני וזר הופך לבית, ופעולה פשוטה כמו צ'ק אאוט לקראת היציאה לדרך הביתה מצטיירת כפרידה קשה. בסוף הפרק בן הפסקה האחת אין נקודה, וזו אינה טעות הגהה, כי נקודה בסוף משפט מסמנת המשך.
חלק מן הספר מוקדש לרשמים אקטואליים, ובהם מחאת האוהלים של קיץ 2011 המעוררת במחברת סקרנות, חשש, השתאות ואכזבה. היא מבקרת ב"מאהל 48" שבו אנשים הקשיבו, והיא יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר בזמן שדיברה "לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצידו ולא למלמל", אולם לאט לאט היא מבינה שאת האירוע הזה צריך לחוות אחרת, ומכל מקום העניין כבר הסתיים כאילו היה חלום ו"מאז שהסדר הושכן נשכחה התנועה".
סוג הקשב הזה, תשומת לב תקריבית לפרטים כגון שאון האוטובוס שאינו משתיק את השיחה, בא לידי ביטוי לאורך כל הספר בהבחנות דקות ובתיאורים קצרים אך מלאים, האוצרים בחובם רגשות, מחשבות וקשרים. כך מתוארת חברה ש"גם לה היו שיניים עקומות, אפילו יותר משלי. אבל היא נשאה אותן בחן כה רב", וכן "צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל".
במקום אחר נתקלת המחברת במכולת זבל גדושה ומהבילה ו"אולי לו הייתי באירופה זה היה נראה כמו ציור של ברויגל, אבל זה היה פח כל כך מזרח־תיכוני, כל כך בישראל, ירוק וענק ומלוכלך וחם וליד הים במגרש חניה וזבובים ופגרי עופות מבושלים ואורז ועגבניות".
על הכל שורה תחושת משבר. לעיתים היא מוסברת בפרידה משפחתית, בפחד, בתובנה פוליטית פתאומית, בהטרדה מינית באוטובוס ובמפגש עם שיכור חסר בית, השוכב כערימת בשר באמצע הכביש. לעיתים המשבר הוא גם משבר ספרותי. כל האירועים מתוארים בלשון מעודנת, לכאורה מעט מרוחקת, וכמו האור הבוהק בתצלום, תמיד היא מעידה גם על גבולות יכולת הראייה והתיאור של שורק עצמה: "פניה הסתורות של השכנה, שבינתיים חזרה אל פתח הדלת, אותתו כי התקיימו כאן גם דברים אחרים".
ובכל זאת, חרף החסכנות והמגבלות, הדברים ברורים. "מחר צפוי עוד יום. אבא לעבודה, אמא לחכות לאבא, נער למשחקי המחשב ולתגרות היומיום עם אמא, נערה לאיזון רעוע שיש לשמור".
עוד מתוך ועל "לפעמים מאבדים אנשים":

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].