קורא נאמן של הבלוג שלי, שמכנה את עצמו הארי בלפונטה כתב תגובה מעניינת בעיני לרשימת 20 הספרים שחייבים לקרוא (בעברית ובכלל). אני מארחת אותו כאן בפוסט: 
ובכן, ב"גלריה" של "הארץ" נבחרו שתי רשימות של עשרה ספרי חובה. אחת של ספרות עברית ואחרת של ספרות עולם. עשרים ספרים שכל הדיוט חייב להכיר/לקרוא. איזו מונוכרומטיות, איזו בורגנות, איזו אותו-דבריות... כבר הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי...) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? אני חייב לפרוט את זה כדי להאמין: אנה קרנינה, מלחמה ושלום, הר הקסמים, ג'יין אייר והתפסן בשדה השיפון (שהוא לא שייך למאה ה-19 אבל דידקטי בערך באותו האופן; גם "הר הקסמים" לא ממש שייך ובכל זאת... משתייך). מה עם כמה יצירות קדומות יותר וכמה עכשוויות, מה עם כאלו שאינן רומן, מה עם כמה כאלו שניסו לזעזע את אמות הסיפים או לפחות לאפשר לקוראים לנוע בנהר השפה באורח מרגש כלשהו, מאתגר כלשהו... איפה קפקא ווירג'יניה וולף ומרגריט דיראס? איפה ז'ורז' פרק ופוקנר וגרטרוד שטיין ותומס פינצ'ון ומרגרט אטווד וקלריס ליספקטור וסארוט ואחרות ואחרים... על מה בוזבזו חמישה ספרים (שניים מהם של טולסטוי!?). ומה עם כאלו שהם לא מערביים, מרוב שאפאחד לא כותב עליהם אני לא זוכר אותם בכלל. אלף לילה ולילה, אמיטב גוש, אמיטב גוש, אני נזכר במעורפל, איפה כל השאר?
לאחר שבוע הוכרזו הבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה. שעמום. תוגת האשכנזיות. זה הכל. ואין זה העניין העיקרי שאין שם כמעט נשיות וערביות ומזרחיות וחסידיות. מה שמשנה באמת זה שאין שם (די) עברית היברידית שמחפשת מוצא ספרותי ומחפשת ומחפשת ואינה שוקטת. או בקיצור: מה עם אנטון שמאס ורונית מטלון ויוסל בירשטיין ויהודית הנדל ואורלי קסטל בלום ולאה גולדברג ומנדלה מו"ס ועוד. ועוד. גם כאן איפה כל אלו שאפאחד לא כותב עליהם או שלא כותבים עליהם מספיק אפאחד אפאחד?
לא נורא, בעתיד לבוא, שם נמצא עוד מרובים.
בינתיים, כמאמר בלפונטה - סניורה רקדי קליפסו, רקדי רקדי, מישהו, שיעזור לי, אני מאמין, אני מאמין בג'ונגל דלייט >>
קרדיט דימוי:
