איש-יונה [סיפור קצרצר]

בתחילת בוקר גשום ראיתי אותו במעלה רחוב בוגרשוב, הלאה מן הים, בצד ימין, יושב על ספסל עץ חוּם. יחד אתי שמה לב אליו אישה נוספת שגרפה מים בנחישות מריצפת הבטון של מספרת כלות אופנתית וחששה פתאום, משהבחינה בו, שתתיז עליו. אך מיד נרגע מבטה, שכן לא היה זה בדיוק אדם, אמרו עיניה, ואם יטפטפו עליו כמה טיפות אולי יהיה בכך כדי  לסלקו.
אני ראיתי אותו מבעד לזגוגית של מונית. כמו סיפור. תחילה את ידיו הרושמות בלהיטות דבר-מה בפנקס.
קינאה ריתקה את עיניי; מה יש לו לרשום שם בשעת בוקר כזו, במהירות, בשטף המטיח את האותיות זו בזו ומצמידן בחוזקה כאילו היו המון אדם על מדרגות נעות?


אך אז ראיתי את שתי הנוצות, זו הלבנה וזו החומה. הן נתלו לו ממגבעת הלבד שחבש על אוזניו. פניו היו חיוורות, ארוכות מעט, רישוּמיוֹת, בגדיו היו בגדים חוּמים של חורף, הגבות מוגבהות, המבט תוהה ומופנה לצפון-מערב...  לולא נוצות היונה או האווז הללו (מניִן לו נוצות של אווז כאן? אבל הן גדולות מכדי להיות של יונה), לולא הנוצות היה נראה כקלישאה של סופר ותיק ומכובד, אם כי קצת דהוי ומרוחק מן הבריות, הממתין למישהו שביקש לציירו... הבטתי בו באריכות, במשך כל הרמזור, מוגנת מפני הקור, קרבַי צוהלים על ההזדמנות; הנה, כך ארמה את חוסר יכולתי לברוא לאחרונה, ומתוך מיטב המציאות אוכל לרשום אותו, פרט אחר פרט, כבדיה.

>> פורסם בוריאציה דומה בכתב העת "אורות" בנושא אנדרסן >>

תכנים דומים

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע