"נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה" מתוך מסה נפלאה של סילביה פלאת' על שנות ילדותה המוקדמות, ליד האוקיינוס.
על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.
הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.
