פה ושם  עדי שורק

אבל

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

נכנסנו אל הים

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה [סיפור קצר, ראה אור ב"המוסך - גיליון ליום הסיפור הקצר", 21.12.2022]

איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

פחדתי מאוד לטבוע בזרם הרהיטים, החפצים והתעודות, שבשום פנים לא נראה היה שהם הולכים ומתמעטים, להפך. במהלך חייהם של הוריי מעולם לא היה הבית מבולגן כל-כך.

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי" [קטע מתוך רומן מאת תומס פינצ'ון]

תחנה מרכזית

[סיפור]   בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
"עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור... את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

חֶסֶר

"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]

לפעמים מאבדים אנשים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]
לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם באותו הזמן, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם. > אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור

תיירות פנים

שלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.