כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.
לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה. וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית"
"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים?
כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת
לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות
היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים
בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,
כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו
של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של
פסלייך.
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.
