פה ושם  עדי שורק

כתבו עלי

החיבוק האחרון

מבחר ביקורות במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן".

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה. וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית"

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים?

ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר

על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה. זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו.

עדי שורק בודקת את גבולות הספרות | כתבה מאת אלי אליהו

"בעיני הפעולה האוטוביוגרפית־ספרותית איננה 'סיפור האוטוביוגרפיה' אלא במובן מסוים ההיפך - החצנה של ההקשר האוטוביוגרפי כמה שקורא תיגר על מעשה הסיפר שלו עצמו ועל מעשה הסיפר בכלל. הכתיבה המרחיבה חוקרת את הכתיבה עצמה, מפרוּסט ועד ז'ורז' פרק ואנני ארנו. ובארץ, חלק מיצירתה של יהודית הנדל, יוסל בירשטיין, לאה גולדברג, אבות ישורון... [מתוך ריאיון שערך עמי אלי אליהו, "גלריה, הארץ"]

העין הרושמת של עדי שֹורק | ביקורת מאת עינת יקיר

"במבנה שביר, מפורק, מתנהלת עדי שורק באתרים שונים, אתרים של זיכרון וחלום, אירועים שחוותה ואירועים שהחמיצה, סיפורים שקשורים בה או בזולת. הזולת הקרוב כמו חברה או אחות או ילדיה, או זולת שאין לו ולה לכאורה שום דבר משותף: הומלסית, כרטיסן אוטובוס, גנגסטרים, חתול. אולי בהצטרפותם הם מספרים דיוקן עצמי; אולי באים כל מקטעי הדיבור האלה יחד מתוך מחשבה שאי אפשר לספר דיוקן עצמי. שורק גם לא מבקשת להכריע. הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר". ["ספרים, הארץ", על הספר "לפעמים מאבדים אנשים"].