פה ושם  עדי שורק

גזר דין מוות | מאת הסופר הסורי זכריא תאמר

[סיפור מתוך "נמר מנייר". ספר חדש בסדרת "ושתי"]

 - ערך ותרגם מערבית אלון פרגמן - 

 עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.

השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות.

אז צעק השומר אל עומר אל-מוח'תאר: "מה יש לך? מדוע אתה מחייך? אתה צוחק עליי או שאתה חושב על נשים?".

שאלתו נענתה בשתיקה, על כן המשיך בטון ממורמר: "דבר. מדוע אינך מדבר? עד מתי תשתוק? לא נמאס לך? אל תתנשא. סבא שלי לא היה משרת של סבא שלך. אוף! איזו עבודה קשה, בלי טיפת הנאה!".

באותו רגע עבר במקום ילד קטן, ובידו בובת שעווה. הוא נעמד מולו והביט מבועת בעמוד התלייה. השומר צעק אליו בקול גס: "לך. אסור לעמוד". הילד לא זז ממקומו, כאילו איש לא דיבר אליו. השומר התרגז, קרב אליו ושאל אותו בתקיפות: "למה אתה עומד כאן?".

הילד אמר: "אני מסתכל".

השומר אמר: "על מה אתה מסתכל? על מסעדה?".

הילד הצביע באצבע קטנה אל עומַר אל-מוח'תאר ואמר: "אני מסתכל עליו".

השומר שאל בפליאה: "אתה לא מפחד ממנו?".

הילד הניע ראשו בשלילה, והשומר אמר, כשכעסו מתעצם: "ילדים מחונכים מפחדים מאנשים תלויים".

השומר הושיט את ידו בתנועה פתאומית וחטף את הבובה מידו של הילד, וזה צעק בקול רם מהדהד: "החזר לי אותה... החזר לי אותה...".

השומר צחק ואמר: "נשק את ידי קודם. בוא נשק אותה. אתה לא רוצה לנשק את ידי?!". "החזר לי אותה.. החזר לי אותה".

השומר אמר: "שתוק. הבובה הוחרמה כעונש על כך שלא כיבדת את החוק. קדימה, תתחפף מפה, ולא – אפשוט את עורך ואמלא אותו קש".

הילד לא מיהר. הוא הלך בצעדים איטיים, עד שעמד במרחק מה מהשומר, ואז נעצר וצעק: "אביא את אחי שיכה אותך".

השומר התכופף אל הארץ והרים אבן, השליך אותה לעבר הילד ואמר: "ותביא גם את אמא שלך".

הילד חמק מהאבן בקפיצה, אחר כך החל לרוץ והתרחק משם.

השומר נאנח בעצב ואמר לעומר אל-מוח'תאר: "דור מקולל, לא מכבד אף אחד. אתה יודע למה לקחתי את הבובה, למרות שאינני נשוי?".

עומר אל-מוח'תאר לא השיב, והשומר הוסיף ואמר: "חסר לך שתחשוב שאני משחק בה. אני גבר מזה זמן רב".

אחר כך דיבר אל עצמו בקול רם: "מה אעשה בה עכשיו?".

הוא חשב כמה רגעים, ולפתע צעק בצהלה: "אעמיד אותה למשפט. למה לא אעמיד אותה למשפט?".

עומַר אל-מוח'תאר שלח לעברו מבט זועם, והשומר אמר לו: "אתה טועה אם אתה חושב שאינני ראוי לנהל משפט".

הוא השליך את הבובה לארץ בזעם, וצעק בקול צורם: "בית המשפט".

הוא פנה לעומר אל-מוח'תאר והזהיר אותו: "חסר לך שתצחק, אני אחנוק אותך".

הוא קימט את מצחו, ואמר לבובה: "את מואשמת ב... שכחתי לחשוב על האשמה. טוב. את מואשמת בביצוע פשע שאעדכן אותך לגביו בהמשך. בואי תודי, ואל תנסי לרמות אותי. אני יודע לירות. את לא רוצה לדבר? עשי כטוב בעיניך, אבל את תשלמי את מחיר התגרותך בבית המשפט".

הוא הביט סביבו בעיניים קשות, פנה לקהל דמיוני ואמר: "אסור לדבר".

הבגדים התלויים לייבוש על מרפסות הבתים שתקו בשעה שהשומר פסק וציווה: "גזר דין מוות".

הוא הוסיף בקול רפה נבוך: "אבל איך אוציא אותך להורג? אירה בך. לא, לא. כך אאבד כמה כדורים. אשחט אותך. לא, לא. אשמור על כוחי כדי לשחוט תרנגולת או כבש. מה אעשה?".

הוא הביט זמן מה בבת הקטנה החיוורת, ואז קרנו פניו מאושר. הוא מיהר להביא חבל, קשר אותו אל עמוד התלייה שממנו היטלטל עומר אל-מוח'תאר, אחר כך שאל את הבת בחמלה: "מה היא בקשתך האחרונה? מה? את רוצה לראות סרט מצחיק? אני מצטער על כך שאיני יכול למלא את בקשתך. לא ניתן לדחות את שעת המוות. יש להתייצב בפניו בפחד ובמלוא הרצינות".

הוא זקף את קומתו וצעק: "מוות לבוגדים".

הוא לקח את הבובה, כרך את החבל סביב צווארה, והניח לה להישמט באוויר לצד עומר אל-מוח'תאר.

עומר אל-מוח'תאר רצה לצעוק, אבל עד מהרה הרטיבו הדמעות את פניו המקומטים ואת זקנו הארוך הלבן. הנה הציפור הקטנה מגורשת מבית הספר, כי ידעה רק לשיר, והנה העננים – אסור להם ללכת ברחובות הרחבים, כי בגדיהם ישנים ובלויים. הנה אוכלים כותנה במקום לחם, והנה הוורד מלקק את דמו, והנה עומר אל-מוח'תאר מתיר את חבל התלייה שלו ורץ לעבר בית הקברות, בשעה ששמשות הארץ נעלמות וכבות בזו אחר זו.


* במקור בערבית - מתוך הספר:  דמשק בלהבות, 1973: 93-87.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.