לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של "בגוף ראשון" (8/11/15), העלתי מחדש רשימה שכתבתי על מילות-המוזיקה של מרינה צווטאייבה.
מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
-------
"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[...]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט - אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם". ["המסע אל הים - פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה].
מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה.
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים.
בהקשר של העבודה עם חומר אוטוביוגרפי אפשר לראות כאן את המשוקעות בשפה ואת ההדגשה שלה, לעיתים על חשבון נוחות הקריאה (כמובן שחשבון זה צובר משקל גדול יותר במהלך התרגום, המתמודד עם שלוש שפות במקום שתיים: עברית, רוסית, צרפתית). ניתן לחוש את המשקל הרב שניתן למצלול כאן (ולמעשה בכל הספר), המתיק את החומר האוטוביוגרפי והופך אותו ליצירה, בטווח המשחק שבין הזיכרון כפשוטו למוזיקה.
"אמא שמחה לשמיעה שלי ובעל כורחה שיבחה אותי, ומייד, לאחר כל 'יופי!' מתפרץ, הייתה מוסיפה בקרירות: 'בעצם, את לא גורם כאן. השמיעה – מאלוהים'. 'שלך – רק המאמץ, מפני שכל מתנת אלוהים אפשר לדכא', הייתה אומרת אמא מעל לראשי בן הארבע, הלא קולט בעליל ועל כן כבר חורט בזיכרון כך שאחר-כך כבר לא תוציא משם בשום דרך. ואם אני את השמיעה הזאת לא דיכאתי בעצמי, כי אם גם לא הנחתי לחיים לדכא ולחסום (וכמה הם התאמצו!), אני חייבת את זה שוב לאמי. אילו היו האמהות אומרות לילדיהן לעיתים קרובות יותר דברים לא מובנים, הילדים האלה, בבגרותם, לא רק שהיו מבינים יותר, כי אם היו גם נוהגים ביתר נחרצות. אין צורך להסביר לילד דבר, את הילד צריך לכשף".
צווטאייבה מדגישה את משמעותו הרבה של הנאמר חסר המשמעות, או זה שמשמעותו אינה מבוררת לאזנה של ילדה. הבלתי-מובן שנאמר בידי האם האהובה (על אף נוקשותה של האם, היא מתוארת כדמות אהובה ומעתירה בידי צווטאייבה שמכילה גם את מחדליה ומוזרויותיה), נחרט בלב התר אחר המשמעות שנים אחר כך.
לפעמים נדמה את עצמנו לילדה, למי שנותנת את עצמה בידי הטקסט. ניתן לחוסר המשמעות, לצליל של השפה, לחלחל אלינו, נתור אחר הקשריו אחר כך, כמו מחפשי אוצר.
[הציטוטים מתוך "המסע אל הים, פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה; תרגום מרוסית: רנה ליטוין, הוצאת חרגול, עמ' 13-15].