פה ושם  עדי שורק

העלמות הפָּנים

קישורים
דיווח בווידיאו של רופא נורווגי מעזה

עדות: חיילים הרגו ופצעו עשרות מבני משפחת א-סמוני בשכונת א-זייתון

מות בנותיו של ד"ר עז אלדין אבו אל-עייש

מידע ועדויות באתר העדכונים מארגוני זכויות האדם הישראליים

עדויות של תושבי עזה ושל אנשי צוותי רפואה – באתר רופאים לזכויות אדם

עמירה הס:
עזה טבעה בים [ריאיון]

הפליטים הפלשתינאים רוצים לברוח מההפצצות, אך חרדים שישראל לא תאפשר חזרתם

משפחות שלמות נהרגו

 

  [על הזוועה בעזה]

במהלך הימים הללו נרצחו עוד מאות בני אדם. אלפים הפכו לפצועים אנושים. אלפים נוספים לחסרי בית. מחדש.

בשדה הראיה הישראלי רואים עשן מיתמר, כאילו אין אנשים שם. רייטינג נמדד ביחס לשידורי הפגזות אוויר הניתנים חינם בערוץ VOD. הכל כה וירטואלי. התקשורת הישראלית אינה נותנת הד לקולות השפויים (שאינם כה מעטים!) המתנגדים לזוועה ומציגה את הזוועה כרע הכרחי.

זה לא שהתקשורת אינה מראה את הדברים המתרחשים בעזה – היא מקרינה אל צופיה, קוראיה ומאזיניה את גבול היכולת הישראלי לראות.
מה שרואים בטלויזיה זה את ההדחקה. את פני השטח המפלצתיים שלה ההולכים ותופחים.
אנו רואים, לפיכך, פן משמעותי ממה שמתרחש בעזה, כלומר את אטימות המבט הישראלי. מלמידתו ניתן להבין לא מעט על "כיצד זה יכול לקרות".

היכן הן הפנים של תושבי עזה? מדוע איננו יכולים לראותן?

על פי עמנואל לוינס הפנים החשופות הנן הצומת שבה מתנקז הפיתוי לרצח כמו גם אי-אפשרותו: "הפנים, לעומת זאת, אינם ניתנים לחילול; העיניים הללו המשוללות כל הגנה, החלק החשוף ביותר בגוף האדם, מתנגדות לכל בעלות, התנגדות מוחלטת שבה טבועה המשיכה לרצח: הפיתוי לשלילה מוחלטת. הזולת הוא היצור היחיד שעשוי אתה להתפתות לרוצחו. הפיתוי הזה לרצוח ואי-האפשרות הזאת לרצוח מהווים את עצם ראיית הפנים. ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת: "לא תרצח"..."

אין תמה, איפוא, כי במהלך השנים הולכות פניהם של אנשי עזה ונעלמות, ולא רק שלהם. אין תמה כי דווקא כעת, כשלוש שנים לאחר הפיכת עזה לגטו סגור, נערכת בהם הזוועה הזו.

"מבצע" או "מלחמה" מייצרים מצב חרום בעל נוכחות היסטורית שלכאורה יש לו תאריך התחלה וסיום. אך מה יסתיים לכשתבוא הפסקת האש, ומתי החלה ה"כתישה" של עזה? לכאורה מוצגים הדברים כאילו נעלמות הפנים רק למספר ימים ספור וקטלני - מתאריך ההתחלה ועד לתאריך הסיום של "מלחמה" שלה "קרבנות הכרחיים". אך למעשה, שגרת הכיבוש רבת השנים בעזה, מאפשרת העלמת פנים מתמשכת, ללא תאריך סיום. לאט לאט, ובמיוחד בעשרים השנים האחרונות, הולכת עזה וטובעת מבחינת הישראלי-היהודי [ראו את דבריה של עמירה הס בריאיון מלפני כחודשיים]. היא כמו "איננה" או בחזקת יכולה להיות איננה.

הדחקתם של מיליון וחצי בני אדם נפרשת בפנינו עתה במלוא הודה.
אינני יכולה שלא לחשוב הלאה, על תפקידה המחריד של חומת ההפרדה הנבנית בגדה המערבית. ככל שמתגבהות חומות ההפרדה החיצוניות הן מתגבהות גם בלב האנשים שתופשים את עצמם אנושיים, ובעלי מוסר. הראיה, במיוחד לאחר תופת עזה הנוכחית, הולכת ונהיית קשה מנשוא. איך, בשם אלוהים, אפשר להסתכל בעיניים? לראות את עדינות הפנים?  

***                                                              

לראות

הכנתי משמאל רשימת קישורים ש"מראה". אך האם רק זה חסר? הראיה אינה תלויה בהפצת המידע בלבד. היא כרוכה ברצון להביט. ביכולת לפרש את מה שמתגלה מן הדימוי או מן הכתוב. עין המבקשת לראות אינה זקוקה למראות זוועה כדי להבין. די לה להביט אף בתצלום שלכאורה אינו מראה דבר, תצלום חיילים ישנים, רגועים כתינוקות, בבית פלסטיני [ראו את דבריה של אריאלה אזולאי במאמרה: שינה באזור סטרילי].

ייאושה של הצופה

הרשימה של עמירה הס, משפחות שלמות נהרגו, מדגימה את הייאוש של מי שמוטל עליה להראות - אך מודעת לכך שאיש (כמעט) אינו עושה דבר עם מה שהיא מראה. הדיווח על הזוועה אינו מצטבר לכלל הכרה בה.

עמירה הס פותחת את הרשימה בזמן שבו דיווח ידידה מעזה על הרג ועל שגרת סיוט שלא ניתן לתפקד בה "ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית." תחילת הכתבה נקבעת בזמן שבו נוצר קשר טלפוני בינה ובין ידידה. זהו אינו זמן רשמי כלשהו, הוא מאפשר את תחילת הדיבור המייאש אל אזניים שאינן כרויות, נאחז אולי בשעת הבוקר, שעת התחלה, שעה של המלטות, של חיות שנשמעה בקו טלפון. מי יודע היכן הוא עכשיו.

הס ממשיכה ומביאה את הדברים הקשים שמסר חברה על שגרת הסיוט:  "קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה".

דבריה של הס מסתיימים ברשימת שמות וגילים בלתי נתפשים של הרוגים המעוגנים אף הם בשעות אינטימיות החוצות את התודעה.

הכתבה נגמרת מבלי להגמר, כאילו מתוך נשיפה, בהנחת נקודה שרירותית, בידיעה שלו הייתה ממשיכה את הכתבה הייתה זו נמשכת ורשימת השמות אינה ניתנת להכלה, העורך דורש נקודה והקוראים דורשים התחלה בהירה אך אינם, בעצם, נכונים לקבלה, מרימים גבה ונאנחים "אלו קורבנות מלחמה הכרחיים"...

תכנים דומים

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.