"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]
וכך נעמוד בכיכר הבימה, ונדקלם בפרצוף נפוח מכוחנות ומתפיסת אני מגובשת ובמבטא סמכותי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש, כיצד הם מתכננים לפתור את הבעיה הפעם באופן מחושב וסדור והגיוני, ובמקום לאפשר לאנשים לחיות בכבוד בסביבה ראויה ובתנאים של מדינה סבירה - הם מחליטים לפרק להם שוב את הבתים, את הצורה. כך נעמוד בכיכר הבימה ונהיה התוכי הצבאי הזה שלכאורה שומר עלינו. ונהיה התוכי הזה שמוגן בכיפת ברזל ומתקיף כיפות קרקפת רכות של ילדים. להרוס בתים, לפזר את הבגדים, לכרות יד לאמא שלהם (בטעות) וככה, נסביר על מדרגות גינת הבימה (לצד המוזיקה הקלאסית המתנגנת בשלווה מתוך הרמקולים הסמויים במדרגות) וככה, נסביר בשפה התוכּית, "חיינו" ישמרו. וכל אותם פגועים שיהפכו לאנשים אומללים ונואשים יוכלו לבנות את ביתם מתוך התופת, בהקצבות הלחם ובהקצבות המים ועם הפסקות החשמל. וכל אותן אמהות שליבי נקרע יחד איתן והגוף שלי עייף יחד איתן, מהדהד את העצב ואת הנתינוּת לשלטון מופרע, שמאמין בהתלהמות והחרבה, כל אותן אמהות ספוגות אימה יחיו לנצח בלבבות ילדיהן שישאו את תשוקתם למות, לחיות. [מתוך: מתווה לפרפורמנס והזמנה לשתי עצרות התנגדות למתקפה האכזרית בעזה]
