פה ושם  עדי שורק

רעש

[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.


לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.