פה ושם  עדי שורק

רעש

[קטע מתוך "אלף בית אישה", מתוך הספר "תיירות פנים"]

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.


לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].