פה ושם  עדי שורק

עשרות אלפי פליטים מנסים להימלט מההפצצות / עמירה הס

* מאחר ולא הצלחתי למצוא את הקישור לכתבה באתר של "הארץ" אני מצטטת כאן מתוך הכתבה שאותה העתקתי. התייחסות אליה ואל יאושה נמצאת ברשומה "העלמות הפנים" לעיל *

 12/1/09 > פורסם בעיתון הארץ

"ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית. בשמונה ועשרה הם קראו לחבר אמיץ עם מכונית, ונסעו עם הילדים שני ק"מ צפונה, לדירה השכורה של הגיס בשכונת רימאל בעזה. הגיס עצמו שכר אותה לפני כשבוע, אחרי שנס עם משפחתו מביתו בקצה הצפוני של העיר, זירת הפצצות וירי. עכשיו הם 15 נפשות בדירה בת שני חדרים. בלי מים, כמובן, אבל העיקר שהפיצוצים נשמעים קצת פחות קרובים.
 
אחרי 15 ימים הם כבר לא עמדו בלחץ הטנקים שנכנסו לשייח' עג'לין, בלחץ הירי הבלתי פוסק במשך כל הלילה. הם לא יכלו לו, לפחד לישון ולפגזים שנורו מהספינות. הכרוזים שנזרקים ממסוקים וקוראים לאנשים לעזוב את בתיהם, גם הם מורטי עצבים, והכי מפחידים הם הטילים שפגעו בדירות סמוכות והרגו שכנים, בהם הצלם הרשמי של ערפאת ובני ביתו.
 
מאתמול החלו הרחובות להתמלא בבורחים: משייח' עג'לין, אזור חקלאי ומיושב שבו התנהלו חילופי אש בין אנשי קסאם לחיילים ישראליים, ומהשכונות הסמוכות לו. כל אחד ומטלטליו. וכך גם מוסטפא ומשפחתו הצטרפו לסטטיסטיקה של עקורים חדשים, הצומחת מדי יום. חלקם הקטן - כ-20 אלף - מצאו מקלט בבתי ספר של אונרוו"א. הרבה יותר מצאו מחסה אצל קרובים וחברים - בעזה, ברפיח, בח'אן יונס, בבית חאנון ובמחנה הפליטים נוסיראת. הטבעת הצבאית מכווצת בהדרגה את שטחם של "ריכוזי האוכלוסייה", "מטהרת" את אזורי השוליים - קודם השטחים החקלאיים, עכשיו השכונות הסמוכות להם - ודוחפת את האנשים פנימה, לשטח קטן יותר ויותר.
 
קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה.
 
ביום חמישי האחרון, ב-15:40, צוותים רפואיים חילצו ארבע גופות, בהן שלושה ילדים, בשכונת עטאטרה - דרום מערבית לבית לאהיא. הדו"ח היומי של מרכז זכויות האדם מיזאן מציין כי הארבעה נהרגו כמה ימים קודם לכן. הילדים זוהו כשאהד אבו חלימה, מוחמד אבו חלימה ומטאר אבו חלימה. ביום שישי, ב-15:30, מזל"ט ירה טיל אזהרה לעבר הבית של פאייז סאלחה בג'באליה. בני המשפחה לא הספיקו לעזוב את הבית, ושתי דקות לאחר מכן נורה הטיל הכבד, שהרג שישה: פטימה אל האוו, בת 22, שחיפשה מקלט אצל אחותה, רנדה סאלחה, בת 33, וארבעה ילדים: רולה בת שנה, בהא בן ארבע וחצי, ראנה בת 12 ודיא בן 14. ביום שבת, מעט לפני 12 בצהרים, צה"ל ירה פגזים לעבר בתים ברחוב במזרח ג'באליה. הפגזים פגעו בבית גו'דה עבד רבו, והרגו שבעה מבני אותה משפחה. חאמד, בן 17, יוסרי, בן 16, מוחמד, בן 18, ראמז, בן 38, סאמי, בן 25, סופיאן, בן 47 ורנדה, בת 45. עוד בן משפחה נפצע קשה. באותו אחר הצהרים, נודע על מותה של ראנימה חלאווה, בת 11. היא נפצעה כמה שעות קודם לכן מירי צה"ל, כשהלכה ברחוב בעיירה ג'באליה."

תכנים דומים

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].