פה ושם  עדי שורק

נכנסנו אל הים

[סיפור קצר; פורסם בתוך המוסך, גיליון לרגל יום הסיפור הקצר, 21.12.2022]

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011
זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].