פה ושם  עדי שורק

משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים

על השיר "מבכּיא" מתוך הספר "שוברת קיר", מאת ויקי שירן

[פתק-מחשבה]

לקראת פתיחתה של  סדנת הכתיבה "רישומים" בהנחייתי - סדנה שעוסקת בכתיבה פרגמנטרית ובכתיבה בזרמי תודעה - קראתי שוב את שירה הנפלא של ויקי שירן, "מבכּיא". זהו שיר שעוסק באופן מרתק ביכולת לייצג במילים תודעה, ולמעשה במספר תודעות מקבילות. הנה כמה מחשבות על אודותיו ובסופן קישורים לשיר המלא ולמידע על ויקי שירן ז"ל - משוררת, חוקרת, מסאית, עיתונאית ומנהיגה.

 

בשיר "מבכיא" מתוארת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. בדרך אחת, הצרובה בתודעה של ילדה שהוריה מסוככים עליה, היו הזמן, המקום והדרך מחוז חפץ:

"היינו הולכים לטיילת בשבתות אחר הצהרים / נוסעים בקו שבע, כל אלנבי ברגל / מגיעים ומיד צווחים ים-ים-איזה-יופי-ים / ואתה קנית לנו צמר גפן מסוכר".

זהו מחוז שבו האב מציף אותה באושר ומספר שיש לה צעיף עצום, עשוי מתכלת השמים, מחוז שבו אפשר היה להיות "תינוקת שלו, מרחפת בעולם אחר".
הדרך השניה שמופיעה בשיר, שהיא בדיוק אותה הדרך על המפה, מתוארת הפעם לגמרי אחרת, משהיא נובעת מתודעתו של האב - איש שחייו התהפכו כאשר הגיע עם אשתו מקהיר לישראל, שמרגיש שאין לו מספיק בשביל ילדיו, שאין לו מספיק בשביל אשתו:

"קולו הסדוק של אבי מעיר אותי מן החלום / אני מביטה בו מפויסת / את מביאה לי דמעות לעינים, אומר אבא, אל תזכירי את הטיילת / אמא כל כך שנאה אותי, איך דהרנו לתחנה (כולם רצו לצאת מן השכונה) / נוסעים כמו סרדינים בעמידה, כל אלנבי על עקבים, הילדים נגררים / והבילוי שלה זה ספסל רטוב וסוכר דביק שמלכלך את הבגדים.

ויקי שירן מצליחה בשיר הזה (ולמעשה בספר שיריה כולו) לשלב משלבים של שפה, לצרף רגשות רצחניים עם כאלו של פיוס, פרספקטיבות מרובות של אהבה, של מצבי תודעה.
הדרך משכונת התקווה לטיילת תל-אביב נצבעת בכל אלו – שלה, שלו, עכשיו שלה, פעם שלה, והבטן נמלאת באהבה, בעצב וגם בקצת נחמה.
אולי זו נחמה מכך ששיחה כזו עם אבא בכלל מתאפשרת, אפילו רק מבעד לדלת השירותים. ואולי זו נחמה הקשורה בכך שגם אז, בעצם, הוא ידע - למרות הקושי ומתוכו - לשמור על עמדתו כאב, ולמצוא דרכים שבהן יכול היה להעניק לבתו צעיף עצום של תכלת.

 

 לטקסט המלא של השיר "מבכיא" >>

ערך הוויקיפדיה על ויקי שירן >>

 

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.