[סיפור קצרצר]
גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.
■
היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.
וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה
>> מתוך ספרי "לפעמים מאבדים אנשים"
>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר
8 תגובות
בשבוע שעבר נכנס ר' הביתה והקשיב לי כמה דקות שרה ומנגנת בלי ידיעתי. כמה הובכתי, אף כי, מה כבר קרה?
מעניין, כנראה שאפילו בנגינה יש משהו שמרגיש פנימי, כאילו היא סוג של קול שלך עצמך, שיוצא החוצה ומישהו אחר רואה (שומע) ואז...
ברשותה של נועה צדקה, אני מוסיפה את תגובתה הדוא"לית (תודה נועה, אני שמחה שזה מרגיש כאילו לוכד את הרגעים האלו...), הנה:
אני אוהבת, עדי
זה "אקשן" מקסים, "אקשן" של ילדים והוא נעלם אחר כך, הלוואי שהייתי מצליח לשחזר אותו, את מצליחה
גם את הקטע עם הלשון שיצאה החוצה משינה לקימה אני אוהבת
נהדר. כתוב נהדר ומאד נוגע. הגעתי דרך גיליסט ואשמח להישאר:)
תודה! וכמה משמח שהגעת, את מאוד מאוד מוזמנת
מדהים איך שהטקסט שכתבת יושב טוב כל כך על הציור שלי, ילדה מרחפת סוג של מיטה מתחתיה , המיטה מושכת למטה הילדה רוצה למעלה .... חלומות
כן, נכון, גם בעיני. אגב, גם לגבי התנועה וגם לגבי החומר, כי יצרת ציור בחומרים ילדותיים שכאילו הודבקו בידי ילדה אבל יש גם זווית מבוגרת, שילוב שקשה לפענח את הגבול שלו בדיוק, אני שמחה שנכנסת לקרוא-לראות (-: תודה