[קטע מתוך סיפור]
...הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.
או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.
בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.
הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>
לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית
* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד
** המפה צויירה בידי גליה שורק צבעוני, 2012 לערך.
תגובה אחת
שמחה שאני ברשימת התפוצה
מקסים
Sent from Judith Eshed's iPhone