פה ושם  עדי שורק

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

מלאך הוא גם שליח; איש הוא גם מלאך (כמו האיש שעמו נאבק יעקב כל הלילה); לפי חלק מהמפרשים דיין בן אנוש יכול להקרא אלהים, ואולי מעיד הדבר על מעמדו הנסתר של האל בתקופת השחרור מן המקדש (יש שיכנו זאת 'חורבן').

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

השקה, נכתב בחפצים

מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)

משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.