פה ושם  עדי שורק

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

מלאך הוא גם שליח; איש הוא גם מלאך (כמו האיש שעמו נאבק יעקב כל הלילה); לפי חלק מהמפרשים דיין בן אנוש יכול להקרא אלהים, ואולי מעיד הדבר על מעמדו הנסתר של האל בתקופת השחרור מן המקדש (יש שיכנו זאת 'חורבן').

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

נתן

[רומן]
עדי שורק, הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018. נבחר הרשימה הארוכה, פרס ספיר 2019.

כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה

[מרצפת 211, כתב העת רסן, מאי 2024]

"אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. נדמה היה שכך יהיה תמיד, כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מאגית: אשב שנה בכיכר מעל המקלט, אכתוב מתוך נסיגה, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, קרוב לקרקע החפורה. קיוויתי שאולי כך אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר. תחילה שרטטתי במחברת את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו עליהן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה".
מרצפת זו מתקיימת בשיתוף פעולה מוזיקלי עם מורין נהדר ובשיתוף פעולה אמנותי עם ספא קאדח. עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב. עריכה ויישום בין-תחומי: אלכס בן-ארי ואיל גרוס.

מרצפת חדשה ב"עיר מקלט" והזמנה לכמה אירועים

שלומות חברות וחברים,
בין ובתוך הימים הללו, פורסמה מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" – כחלק מכתב עת חדש ומעניין בשם "רסן". "רסן" הוא כתב עת מקוון שמוקדש
לספרות מושגית ואילוצית (אוליפיאנית). הגיליון הראשון מוקדש לנושא "מלחמה", עורך אותו אלכס בן ארי ומשתתפים בו חברי הקולקטיב אוליפה וכותבות.ים נוספים >> ההשקה ל"רסן" תתקיים ביום שלישי הקרוב 30.4.24 בשעה 19:30 בחנות רידינג בתל אביב: אלנבי 43. מוזמנות ומוזמנים בחום. ובהזדמנות הזו, אני מיידעת ומזמינה לשני אירועים נוספים >>

ציור על הכריכה: תבי לחמן

אמילי דיקנסון, מבט מחדש

[הזמנה לסדנת קריאה עם לילך לחמן ומבחר ציטוטים מתוך "אולי הלב" לאמילי דיקנסון] 
"קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה".