פה ושם  עדי שורק

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי שיחות אישיות, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות. הנה הפרטים וקישור להרשמה ולתוכניה המלאה:

"אחד על אחד": שיחות אישיות עם כותבים ועורכים מובילים ומובילות

יש לכם רעיון לתסריט, סיפור קצר, ספר ילדים, מחזה, פזמון, סדרה, או רומן? בואו לפגוש 3 כותבים מובילים לשיחה בה תקבלו משוב על הרעיון.

המומחים: מנחי סדנאות הכתיבה של בית אריאלה, מו“לים עצמאיים, עורכי כתבי עת, מפיקי טלויזיה, תסריטאים, מחזאים, וכותבים נוספים.

רשימת המשתתפים: ניר ברעם, דקלה קידר, עודד וולקשטיין, יונתן לוי, ג'ייסון דנינו הולט, גיורא יהלום, ענת עינהר, עדי שורק, אילנה ברנשטיין, טל מילר, שירה חפר, אדוה בולה, עינת יקיר, אלכס אפשטיין, צרויה להב, יותם שווימר, נעה ידלין, עינת וייצמן ושמעון אדף.

לאחר סגירת ההרשמה הנרשמים יקבלו טופס לבחירת המומחים שאיתם הם רוצים לשוחח (בחירת המומחה תהיה על בסיס כל הקודם זוכה)

פרטים והרשמה >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

יצירת נשים סמויה ביצירת עגנון

[קישור להרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים]
בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]