פה ושם  עדי שורק

עשרות אלפי פליטים מנסים להימלט מההפצצות / עמירה הס

* מאחר ולא הצלחתי למצוא את הקישור לכתבה באתר של "הארץ" אני מצטטת כאן מתוך הכתבה שאותה העתקתי. התייחסות אליה ואל יאושה נמצאת ברשומה "העלמות הפנים" לעיל *

 12/1/09 > פורסם בעיתון הארץ

"ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית. בשמונה ועשרה הם קראו לחבר אמיץ עם מכונית, ונסעו עם הילדים שני ק"מ צפונה, לדירה השכורה של הגיס בשכונת רימאל בעזה. הגיס עצמו שכר אותה לפני כשבוע, אחרי שנס עם משפחתו מביתו בקצה הצפוני של העיר, זירת הפצצות וירי. עכשיו הם 15 נפשות בדירה בת שני חדרים. בלי מים, כמובן, אבל העיקר שהפיצוצים נשמעים קצת פחות קרובים.
 
אחרי 15 ימים הם כבר לא עמדו בלחץ הטנקים שנכנסו לשייח' עג'לין, בלחץ הירי הבלתי פוסק במשך כל הלילה. הם לא יכלו לו, לפחד לישון ולפגזים שנורו מהספינות. הכרוזים שנזרקים ממסוקים וקוראים לאנשים לעזוב את בתיהם, גם הם מורטי עצבים, והכי מפחידים הם הטילים שפגעו בדירות סמוכות והרגו שכנים, בהם הצלם הרשמי של ערפאת ובני ביתו.
 
מאתמול החלו הרחובות להתמלא בבורחים: משייח' עג'לין, אזור חקלאי ומיושב שבו התנהלו חילופי אש בין אנשי קסאם לחיילים ישראליים, ומהשכונות הסמוכות לו. כל אחד ומטלטליו. וכך גם מוסטפא ומשפחתו הצטרפו לסטטיסטיקה של עקורים חדשים, הצומחת מדי יום. חלקם הקטן - כ-20 אלף - מצאו מקלט בבתי ספר של אונרוו"א. הרבה יותר מצאו מחסה אצל קרובים וחברים - בעזה, ברפיח, בח'אן יונס, בבית חאנון ובמחנה הפליטים נוסיראת. הטבעת הצבאית מכווצת בהדרגה את שטחם של "ריכוזי האוכלוסייה", "מטהרת" את אזורי השוליים - קודם השטחים החקלאיים, עכשיו השכונות הסמוכות להם - ודוחפת את האנשים פנימה, לשטח קטן יותר ויותר.
 
קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה.
 
ביום חמישי האחרון, ב-15:40, צוותים רפואיים חילצו ארבע גופות, בהן שלושה ילדים, בשכונת עטאטרה - דרום מערבית לבית לאהיא. הדו"ח היומי של מרכז זכויות האדם מיזאן מציין כי הארבעה נהרגו כמה ימים קודם לכן. הילדים זוהו כשאהד אבו חלימה, מוחמד אבו חלימה ומטאר אבו חלימה. ביום שישי, ב-15:30, מזל"ט ירה טיל אזהרה לעבר הבית של פאייז סאלחה בג'באליה. בני המשפחה לא הספיקו לעזוב את הבית, ושתי דקות לאחר מכן נורה הטיל הכבד, שהרג שישה: פטימה אל האוו, בת 22, שחיפשה מקלט אצל אחותה, רנדה סאלחה, בת 33, וארבעה ילדים: רולה בת שנה, בהא בן ארבע וחצי, ראנה בת 12 ודיא בן 14. ביום שבת, מעט לפני 12 בצהרים, צה"ל ירה פגזים לעבר בתים ברחוב במזרח ג'באליה. הפגזים פגעו בבית גו'דה עבד רבו, והרגו שבעה מבני אותה משפחה. חאמד, בן 17, יוסרי, בן 16, מוחמד, בן 18, ראמז, בן 38, סאמי, בן 25, סופיאן, בן 47 ורנדה, בת 45. עוד בן משפחה נפצע קשה. באותו אחר הצהרים, נודע על מותה של ראנימה חלאווה, בת 11. היא נפצעה כמה שעות קודם לכן מירי צה"ל, כשהלכה ברחוב בעיירה ג'באליה."

תכנים דומים

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]