פה ושם  עדי שורק

ערימה ופקעת – גוף וכתב ביצירתו של ש"י עגנון

עבודת MA לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, 2018. מנחה: פרופ' גלילי שחר.

"ערימה ופקעת", לקריאה >>

העבודה עוסקת בשתי יצירות של ש"י עגנון: "אגדת הסופר" ו"עד הנה". במהלכה נבדקים אופנים של איסוף ידע בספרות; ידע הנצבר בתצורות מורכבות, דחוסות, מעורבות, כגון פקעת חוטי תפירה, או ערימת ספרים.

דמות הצל של מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", מתבררת ככזו שתופרת מעשיות, אמירות מערערות, ומהווה מעין פקעת עשירה של ידע על-אודות כתיבה מוצפנת בגוף הידע הקאנוני בכלל, ובפרט כתיבה של נשים.

ערימת ספרים זניחה לכאורה ב"עד הנה", מגלה פרקטיקות של התנגדות להפרדה אלימה ולמלחמה, פו-אתיקה של כתיבה מודרניסטית מאתגרת, וגם תצורות מחשבה וסיפר המאפיינות את מחשבת המדרש היהודי.

את המחקר מלווה מחשבתו של הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי על כתיבת הגוף, בספרו "קורפוס".
יצירת עגנון משווה במהלך המחקר ליצירתה של וירג'יניה וולף ולזו של ז'ורז' פרק.

המחקר זכה בהצטיינות יתרה. מלגות שונות תמכו בהתהווותו, כגון: קרן מינרבה, קרן מרתין גהל, מלגות החוג לספרות למחקר השוואתי. 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.