פה ושם  עדי שורק

ערימה ופקעת – גוף וכתב ביצירתו של ש"י עגנון

עבודת MA לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, 2018. מנחה: פרופ' גלילי שחר.

לקריאת המחקר לחצו כאן >>

העבודה עוסקת בשתי יצירות של ש"י עגנון: "אגדת הסופר" ו"עד הנה". במהלכה נבדקים אופנים של איסוף ידע בספרות; ידע הנצבר בתצורות מורכבות, דחוסות, מעורבות, כגון פקעת חוטי תפירה, או ערימת ספרים.

דמות הצל של מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", מתבררת ככזו שתופרת מעשיות, אמירות מערערות, ומהווה מעין פקעת עשירה של ידע על-אודות כתיבה מוצפנת בגוף הידע הקאנוני בכלל, ובפרט כתיבה של נשים.

ערימת ספרים זניחה לכאורה ב"עד הנה", מגלה פרקטיקות של התנגדות להפרדה אלימה ולמלחמה, פו-אתיקה של כתיבה מודרניסטית מאתגרת, וגם תצורות מחשבה וסיפר המאפיינות את מחשבת המדרש היהודי.

את המחקר מלווה מחשבתו של הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי על כתיבת הגוף, בספרו "קורפוס".
יצירת עגנון משווה במהלך המחקר ליצירתה של וירג'יניה וולף ולזו של ז'ורז' פרק.

המחקר זכה בהצטיינות יתרה. מלגות שונות תמכו בהתהווותו, כגון: קרן מינרבה, קרן מרתין גהל, מלגות החוג לספרות למחקר השוואתי.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?