פה ושם  עדי שורק

ערב קריאה חגיגי של סדנת "כתיבה ברצף" והשקת הלקסיקון הקבוצתי "מילים, חפצים ומצבי רוח"

[הודעה]

יום ד',  31 ביולי, בשעה 19:00, סיפור פשוט – שבזי 36 נווה צדק

הנכםן מוזמנות ומוזמנים לערב קריאה חגיגי לסיום סדנת "חיבורים וקומפוזיציות - כתיבה ברצף", שהנחתי בשנה וחצי האחרונות ב"סיפור פשוט".

בערב יקראו משתתפות הסדנה קטעים פרי עטן - חלקם מתוך הלקסיקון הקבוצתי שנוצר במהלך הסדנה "מילים, חפצים ומצבי רוח".

הלקסיקון מופיע בבלוג משלו, מומלץ מאוד לבקר ולשוטט בו: מילים, חפצים ומצבי רוח >>


הכניסה חופשית, נשמח להתראות! פרטים נוספים - סיפור פשוט: 03-5107040

-----------------------------------------

[להלן דוגמית מתוך הלקסיקון]

חלום

חלום יעל

אני לא זוכרת בדיוק מה עשיתי לציפור אבל היה ברור שהרגתי אותה. בכוונה. היא היתה יפה וגדולה, מקורה כתום ואברותיה פסים חומים לבנים ושחורים. אחר כך היה לי ברור שהיא תחזור בדהרה מן השמים תופיע פתאום ותיקח איתה את ישי. לכן אמרתי לגננת בבוקר שלא ייתנו לו לצאת לשחק בחצר עם שאר הילדים, שישמרו אותו בפנים. שימציאו עבורו שמחות בתוך הגן.

חלום רות איל

לבד. אני אתמודד עם זה לבד. בלי עזרה מאף אחד.
אז מה אם, ומה אם לא, ובכלל. די. אני כבר מנוסה. עברתי דברים בחיי, עובדה – הגעתי עד הלום. פעם עברתי
בדרך הישנה לאשקלון וראיתי שלט "גשר עד הלום". אני מכירה גשרים כאלה. הם ישָנים. הגשר ההוא נמצא שם מימי הרומאים.
חושבת על מה שיהיה. עוד רגע משהו נגמר. האם עוד רגע משהו יתחיל?
הפחד הזה שמכרסם בקצוות, הרעד הקטן, הכמעט בלתי מורגש, האם יתגבר?
ודאי יתגבר. על הכל. לבד לגמרי. לא צריך אף אחד.
חלום.

חלום נורית רון

כל היום נסענו, מתקרבים בהדרגה לשמים. בכל עצירה נגלה אלינו נוף בראשית וסלעים אדירים ומים וקרניים מלטפות של אור. ככה, בלי להתכוון ובלי לתכנן, הגענו אל המקום שבו הרגשנו הכי קרובים אליה וידענו, שגילינו את המקום החדש שלה. המקום שאליו היא הלכה.

ובלילה, באוהל שמשכירים למטיילים בשמורה, על מיטת שדה תחת נורה חשופה, צמודים מפאת גודלה של המיטה והקור, והגעגוע שקורע את הנשמה, שמעתי בחלום צחוק מתגלגל וראיתי אותה. מדלגת חסרת עכבות בין העצים. מרחפת בשמלת מלמלה שקופה. מצחקקת, עסוקה בדברים אחרים, פעוטים. מחוללת,סביב גזעי סקויה שנטועים עמוק באדמה, אוחזת ידיים במעגל עליז של נערות יפות כמוה וקלילות כנוצה,והן שרות בקול פעמונים של פיות. קרני השמש מלטפות אותן וצחוקן ממשיך ומתגלגל. והן מתעלמות מאיתנו, לא מתעכבות אצלנו. ממשיכות במעגלים שהולכים ומתרחקים.

ואני נזכרת שניסיתי להתקשר אליה קודם, בחלום. והטלפון שלי לא פעל, ולא זכרתי את המספר והחיוג המקוצר לא הגיב. וניסיתי לברר מהר מה המספר בעבודה אבל גם אתר האינטרנט עלה לאט. הייתי חייבת לדעת מה איתה ולא הצלחתי בשום דרך להתקשר. פתאום היא ענתה לטלפון. בחלום. ואמרה "תניחי לי….תפסיקי לנסות להתקשר. את כבר לא צריכה לדאוג…. אני בסדר" והייתה רגועה כשאמרה את המילים האלה. הייתה גם קטנה כל כך, שפופה. כמו…. אולי כמו מי שהשלימה עם גורלה? "ואני" חשבתי בחלום, "מה איתי?".

וכשהתעוררתי, לפנות בוקר, עם קרניים של שמש שליטפו את האוהל בשמורה כבר הייתי רגועה ואמרתי לו: "היא בסדר, דיברתי איתה. היא בסדר".

חלום יפה ריזנפלד

לאן נעלם הקטר… הרכבת נעצרת…
מבעד חלון הקרון ניבט רציף. ספסל-עץ, לוח-רכבות מתקלף, קיטון-פיקוח נטוש, גדר-תיל, שעון תלוי על עמוד ואמי שם עומדת. ארשת פניה נוגה. שערה מתבדר ברוח. אני נדרכת על המושב והיא מבחינה בי,מנופפת אלי. בידה המושטת אחוזות כפפות, ובשנייה מזוודה. בת שחוק מתפשטת בתכלת מבטה.
אני רוכנת אל מעבר לחלון. גשם מצליף פנימה. אמא נטועה על הרציף עם המזוודה. נוטפת. ממתינה.
בדממת התחנה – הרציף לפתע נע. אמא נהדפת ממקומה, עוד רגע ונופלת. פיה נפער, היא מאותתת אלי – המזוודה נשמטת, הכפפות, היא נאחזת בעמוד, מתרחקת וקטנה.
הרציף שט כמו רפסודה על מים ועליו התחנה כולה. ספסל-העץ, לוח-הזמנים, קיטון-הפיקוח, גדר-התיל,המזוודה, הכפפות, עמוד השעון, אמא

פקחתי עיניים. בחשכת החדר היה תלוי מבטה.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?