אני נכנסתי לנעליו של אבא. הילדה נכנסה לנעליה של אמא שלה. הילד המציא לעצמו תפקיד מחוץ לתמונה האדיפלית. לכאורה. הוא רצה לקרוא ושנניח לו לנפשו. הוא היה הריבון והוא שקבע את הכללים. חדר הארמון שלו היה גם ספריית השאלה. עמדו שם ספה וכורסה רחבה וארון ספרים. לא אהבתי אז לקרוא במיוחד. ניעורתי אל אור היום והתחככתי באיסורים בלי להתייחס אליהם ברצינות יתרה. או כך היה נדמה לי.
......................................................................................................
חלק ראשון של המסה "על רצינות ומשחק" מתוך הספר "על הפרישות" מאת מיכל בן-נפתלי
סדרת ושתי, הוצאת רסלינג
......................................................................................................
הייתי בעלה של הילדה, עורך דין עם ילקוט שחור מפלסטיק. עם שחר יצאתי לעבודה. בדרך מן העבודה הביתה לחדרה של הילדה סרתי לספריית הארמון. דפקתי על הדלת שהייתה תמיד סגורה כדי לא להפריע למלך הקורא. אחר כך הייתי שבה למשק הבית שלנו ולילדתנו המשותפת, מַמינה בֶּלה, בובה בעלת בטן מזמרת שאביה הביא מאיטליה.
הילד נתן לנו שמות חדשים על פי שושלות המלוכה ההבסבורגית. אני הייתי הנסיכה בת יובסקאים פון שלזוויג הולטשטיין, או בקיצור יובסקה. עד היום, כשעקבותיו של המשחק האבוד, או של הפיקדון שהפקדנו זה בנפשו של זה טושטשו כליל, יש שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותי ברחוב באמצעות השם הזה. הייתה זאת עת שבה תווינו הסגוליים עוד היססו בפני תחושה אינטואיטיבית של הוויה משותפת, שקדמה אפילו לקרבה הביוגרפית. התפשטנו מעצמנו בטרם נעשינו זרים. בין החדרים האלה הקמנו קהילה קטנה שלא תשוב עוד, כמו פרוטו-פוליס, רגע לפני שצומחות יריבויות ושנדרשת הסכמה מדעת. 
היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. כבר אז הייתה לנו רק מידה מסוימת של חופש. נטלנו מרחק משביצענו את התפקיד בשלמות או במעין קריקטורה של שלמות, היכן שבדרך פלא הן נעשות קרובות.
2.
משחק הילדות היה לגרעין לא-נתפש, חמקמק, שפילס את דרכו מחוץ למשחק. הוא היה לסוג של סירוב או פגיעוּת ההודפת את המשחק, אולי עוד קודם שנעשינו לאזרחים או לעובדים, כמי שהפנימו איזה גינוי או עכבה ואינם יכולים להמשיך לשחק. לא מפני ששכחנו את הכללים, או שמילאנו את חיינו בפעולות תכליתיות. לא מפני שעיסוק דחוף יותר חייב את השתתפותנו ודחק את המשחק. לא מפני שאיבדנו עניין. המשחק הוא שהשתנה לנו ובעינינו המבועתות, נוכח מה שלמדנו לכנותו המשחק החברתי, הוא חָבר לצרוּת הדמיון של השחקנים ואנחנו הובסנו לאלתר.
עצם כניסתנו למשחק לא הייתה עוד חניכה לובשת חג. יכולנו למרב "לצאת" לשחק, אך את מה שהחשבנו ליקר ביותר, לבעל ערך ביותר, שמרנו לעצמנו. כך נוצרה בהדרגה הבחנה קטגורית בין רצינות למשחק: האחרון עשוי קפלים-קפלים, מתהווה, הרפתקן, ראוותן; הראשונה עיקשת, חרוצה, מתמידה, מונוטונית, מופנמת. המשחק מופקע מן הממשות ומאילוציה כמרחב-זמן מוגדר לעצמו; הרצינות תפורה לפי מידות המציאות. ואף על פי כן, אותו חשבון נפש, אותה חרטה, מביאים אותנו לומר לסירוגין שלא שיחקנו די ושלא היינו רציניים במידה מספקת, להיווכח אפוא ברציפות הדחוסה של מה שנאמר לנו שהוא דבר והיפוכו. מעולם לא היה לנו ברור מה באמת מחבר אותנו באופן אינטימי יותר לעולם ולעצמנו.
בכתה ד' נסעתי לפנימייה במהלך הקיץ. מנהל הפנימייה התריע שאין לעשות פיפי בבריכה. מי שיעז לעשות יתגלה מיד, משום שההנהלה שפכה למים אבקה מיוחדת ההופכת את הנוזל לאדום. הבריכה הייתה למרחב של קלון ידוע מראש, של חוסר שליטה ועבריינות מוּעדים. החוק המתוחכם לא אסר על הרחצה. הוא לא אמר לא. הוא אמר לקחת במשורה ובשפלות קומה.
שמתי את הצידה בצד והתכנסתי בתוך עצמי. בחוץ היה ריק שאי-אפשר לשחק עמו.
[...]
