פה ושם  עדי שורק

נכתב בחפצים

[פורסם בסְפׇר – כתב עת לספרות חורגת בעריכת אלעד נבו ודביר צורף; מתוך "אל זה" ספר בכתובים]


הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב: נכתב בחפצים, שיר מולחן >>

 


*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

עוד משתתפים : מיכל גוברין * עמית הכט * נורית זרחי * עמיחי שלו * עודד וולקשטיין * עילי ראונר * נמרוד ברקו * חביבה פדיה * דניאלה כרמי * אלמוג בהר * עיליי אשדות * אלעד נבו * דביר צור * אסיף רחמים * שרון אס * טל ניצן * עידן צבעוני.

מדברי העורכים: "אנו מעוניינים להצביע על אפשרות של חריגה, המתהווה ביתר שאת כיום, עת השוליים נעשו למרכז הספרותי. קרנה של הספרות הפופולרית יורד והלהט לספרות נותר נחלתם של מעטים. כך מוסטים השוליים אל המרכז. אנו עדים לפריחה יצירתית אדירה שלצידה מפלה חברתית אכזרית. 'סְפָר' מבקש לתת מקום לטווח שבין מרכז לשוליים אלה. איננו יוצרים תנועה חדשה, אלא מאספים קולות קיימים, חלקם בולטים ומוכרים, חלקם חדשים, ומתוך הצבתם זה לצד זה מתקבלת שזירה ייחודית, תמונה מרובת מימדים של מרחב ספרותי, שאולי יצליח לחשוף את הפחות מוכר, ועל כן להפוך לבסיס למוכר ולידוע".

פרטים נוספים, עלעול, הזמנה והפניה ללחנים >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?