שמחה ליידע על פרסומה של מרצפת שניה מתוך "עיר מקלט, 10 מרצפות", ב"גרנטה".
את הרשימה המלאה אפשר לקרוא כאן >>
"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.
יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.
הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית? אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?
מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי
כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?"
2 תגובות
Chère Adi,
je te lis. Bravo. Hibouk gadol Esther.
>
אסתר יקרה, תודה על קריאתך! ותודה על דרישת השלום, משיבה לך בחום ובגעגוע, עדי